Guestbook


In this page, you can write in the guestbook in memory of Eran. You will find the form to do so at the bottom of the page. New messages are added at the top. You may browse through the pages, or press "All" to view all messages in one page.


Page: Split


Mauricio Bedoya - Jan 26th, 2014
Hola Eran! parece que desde siempre te he conocido, si la vida hubiera cruzado nuestros caminos tal vez hubieramos sido muy buenos amigos, porque esa energia que emerge de Tus imagenes , de tu memoria, de tu recuerdo, esta plena de generosidad y amor. no tuvimos contacto fisico en este mundo, pero tu luz me alcanza y me ha tocado, tu luz que esta presente en tu familia y al compartir con ellos, comparto contigo, porque tu espiritu es parte del espiritu de Tus seres queridos. has vivido intensamente y has tenido una inagotable alegria por la vida y con esa misma intensidad has pasado ya por esta vida, en la cual nosotros seguimo luchando dia a dia por encontrar un sentido a nuestro paso por el mundo. Eran esperamos poder aprender de ti y vivir con intensidad y alegria nuestra vida para realizar nuestra mision en esta tierra y asi poder pasar al lugar donde te encuentras, contemplando con alegria la obra que puede llegar a ser una hermosa vida a pesar de que sea corta.


ישראל דרייפוס - הוקרא באזכרה - 22/11/2013
אני לא זוכר בדיוק מה היה מזג האוויר היום לפני תשע שנים. אני חושב שזה היה די דומה להיום. אולי מעט יותר סתווי. מאז ירד פה לא מעט גשם, בירושלים גם שלג כמה פעמים. התחלפו פה שלושה ראשי ממשלה. הייתה מלחמה אחת (תלוי איך סופרים...), מחירי הדירות עלו, יאיר לפיד שר האוצר (אני רציני...) יש לנו אפילו כמה מדליות אולימפיות על אף שבינינו ענף השייט קצת נחלש, Facebook ,Whatsapp, אייפון, גלקסי (אגב אני מאמין שהיית לוקח אייפון...). אבל כל זה באמת שטויות.
בכל מה שקשור לחברים ולמשפחה שלך אתה בטח יותר מעודכן. נעשית דוד, שמוליק וריקי סבא וסבתא. חלק מהחברים התחתנו, אפילו ילדים פה ושם.
זה בסדר, אתה לא צריך להרגיש רע שאתה לא פה. אנחנו מרגישים.
החיים פה ממשיכים, מתקדמים. חלקנו משתנים, הייתי אומר מתבגרים, אחרים יגידו מזדקנים. אבל בזיכרון שלך אנחנו כולנו בדיוק כמו לפני תשע שנים. חלקנו לובש מדים, חלקנו יושב ליד הג'יפ בסיומו של ניווט או רץ למקלחות אחרי מד"ס יום א'. בדיוק כמו שאתה בזיכרון שלנו.
אני יכול לספר לך ארוכות על כל מה שחלף פה בשנים האחרונות, על אף שאני באמת מאמין שאתה רואה מלמעלה הכל ויודע את האמת טוב יותר ממני.
מה שאתה לא יכול לראות ממרחק של כמה אלפי ק"מ זה לדעת את ההרגשות שלנו. ואת זה באתי להגיד לך ולמשפחה שלך. אתה בלב של כולנו. אתה, ההורים המקסימים שלך, אחותך, גיסך החדש ובן הקטן.
אף אחד לא שכח אותך.
ניפגש "אולי בזמן אחר, אולי במציאות אחרת...". טוב אתה בטח יודע שזה לא כל כך פוליטקלי קורקט היום, אז מה אתה אומר, בוא נסכם ש "ניפגש בסוף אתה יודע..."
להתראות חבר.


דוד חיים - 15/04/2013
לא זכיתי להכיר את בינכם היקר אני יודע שאין ולו מעט נחמה לאסונכם
אך הנני מוצא לנכון לחזק אתכם ומי יתן וזה יקל ולו למעט על כאבכם העצום
ברגשי כבוד והשתתפות בצער כנים
דוד חיים


יובל פרוכטר [בשם החבר'ה] - הוקרא באזכרה - 23/11/2012
זולדן,
זה מוזר. כבר עברו להן שמונה שנים - כמספר החברים מהגרעין הקשה, היום אנחנו רק שבעה.
שבוע שעבר, עידן ואני רכבנו על אופניים. עידן העלה רצון להכניס את כל החבר'ה לרכיבה ואני בתגובה הזכרתי לו שגם אתה היית רוכב עם עידו, גל ואיתי, הרבה לפני שאחרים הצטרפו. אני זוכר רכיבה משותפת שלנו באזור עוספיה, בכרמל, באותו אזור שנשרף לאחרונה, אנחנו היינו המיומנים והותיקים, אבל אתה הוא זה שהשארת לנו אבק בעליות ובירידות.
אמנם העובדה שגם רכבת על אופניים אינה ידיעה מרעישה במיוחד, הרי עסקת בענפי ספורט רבים כל כך – אבל זהו סממן נוסף למיתוס שנוצר סביבך – שידיך היו בכל, לא הרפית אפילו לשבריר שניה מחוויות החיים, שהיו גדושים מאד, וכל מה שעשית, עשית בצורה מעוררת הערצה והתפעלות.
בדרך כלל לאחר לכתו של אדם נוצר סביבו מיתוס, זהו טבע האדם. אבל במקרה שלך, המיתוס והמציאות אחד הם!
אני זוכר את היום שבו התקשרת אלי, ושאלת אותי אם אני רוצה לשתות קפה בראש פינה? עניתי לך: "מה?" (בטח הערת אותי, כמו תמיד!) ענית לי: "שתי דקות אני אצלך, צא החוצה!" וכך גיליתי, יחד עם יתר החבר'ה, שלמדת לטוס! אין ספק שזו היתה הפתעה עבורי - אבל אילולא הייתי צריך לנחש מראש מי ממכרי לומד לטוס, אתה ללא ספק היית תשובתי הראשונה. וזו בדיוק הנקודה, אתה תמיד דחפת לחוויות חדשות, ללמוד דברים חדשים, בלימודים היית מצטיין (למרות שאת העובדה הזו למדנו רק לאחר לכתך) ובענפי הספורט השונים, בהם עסקת, תמיד הובלת! כל העובדות האלו הן עובדות מוצקות – לא מיתוס!
אך היתה בך תכונה נוספת, רוח צעירה של שובבות שתמיד הדליקה והאירה את המפגשים החברתיים! הבדיחות, ולעיתים ההקנטות, הפכו אותך למרכז העניינים!
השבוע ישבנו בורמן ואני אצל הוריך, ריקי ושמוליק, ושמוליק סיפר בדיחות ומתיחות שהוא וחבריו היו עושים בצבא - הסיפורים האלו הזכירו לי אותך, כי כך היית בדיוק – רציני כשצריך, ובכל יתר הזמן מעלה חיוך על פני סוביבך עם בדיחות, הקנטות ומתיחות. סביר להניח, שאפילו על דברי אלו היתה לך הערה או בדיחה.
זולדן, ללא ספק עברנו החברים כברת דרך מאז שעזבת אותנו, אך אתה תמיד בזכרוננו, מלווה אותנו בחוויותינו, כאשר אנו מדמיינים כיצד היית מעורר ומעצים אותן עוד יותר אם היית איתנו פה עכשיו!
שלך,
החבר'ה


אורי עובדיה - 11/10/2012
משפחות זולדן ליבנד ושטיינברג היקרות ,רק מילים וכל המילים שבעולם הןלא יכילו את הרצון להפיג ולו במעט את הכאב ובחרתי ביום זה לאמר שהזכרון מערן זל" תמיד נמצא גם בקרבנו החברים והאוהבים שמחבקים אותכם כל יום מימות השנה ולעולם לא תהיו לבד ,ורק נותר לאחל שהעתיד בימי השנה החדשה יהיה רווי בדמעות של שמחה שיפיגו במעט את הכאב ויתחלפו לקולות של גיל ואושר באהבה"דוד רומק"


רומי מכיתה ה'2 - 11/03/2012
ערן, כל שנה יש טקס ואני לומדת עלייך המון, על מה שעשית ופעלת.היית ילד נבון ואהבת לנסות כל דבר...חבל שלא ראיתי אותך...אבל אני רואה בתמונות ואני רואה שאתה חכם ואוהב לנסות הכל גלישה,כדור סל,שחיה וטניס וכמו ששרה כתבה ולבסוף טייס.....


שרי בר נוי - 21/11/2011
ערן יקר!
הנה חלפה לה עוד שנה.
כולנו חושבים עליך כל השנה.
אך כשמתקרב תאריך האזכרה כל שנה,
תמונת הזכרון עוצמתית ולא מרפה.
בחרתי לצטט קטע מהשיר
בלוז כנעני / אהוד בנאי
"מאז שעזבת הרבה השתנה כאן
זה עולם אלקטרוני
קצת קשה לדבר.
ומילים כמו שלך,
אף אחד לא אומר כבר.
הנר של אמא עדיין בוער
שלוות עולמים"
שרי


נחום חופרי - ראש עיריית רעננה - 14/11/2011


דוד( רומק") - 24/06/2011
ערן אתמול היה ערב שבו היית חסר מאוד בחתונתם של יעלי וניר, את הימצאותך בטוח כולם הרגישו במקום,ותמיד כך יהיה לעולם ועד.


דוד חיים - 8/05/2011
משפחת זולדן היקרה
אני יודע שאין נחמה לאסונכם הכבד
אך ביום זה תדעו שיש מי שזוכר את בינכם ז"ל
כי בזכותו אני חי פה.
אני שולח לכם חיבוק חם ואוהב שמי יתן ואולי יקל ולו למעט על צערכם הכבד
ברגשי כבוד והשתתפות כנים בצערכם הכבד
דוד חיים,ירושלים


ניר חיימוביץ-חבר מהצוות [הוקרא באזכרה]-19/11/2010 - 21/11/2010
אקרא לך בשמך,ערן
אני מדבר עם ההורים שלך אחת לכמה זמן ואני נשאל,איך מתקדמים הלימודים? מה שלום הצוות? איך במילואים? וישר נזכר בך, אני מבין בעצם שהשאלות האלה היו צריכים להיות שלנו-בינינו.
אני מתקשר אליך, אתה מספר לי שהלימודים סבבה וישר מעביר נושא לאיזה חוף שגלשת או הרפתקה שעשית והיינו צוחקים על החברה (זה מהנדס זה משפטן וההוא פעיל שלום).
כך רצינו שיהיה, אז אימצנו לנו כל אחד בדרכו כמה תכונות מימך אני את האהבה לים וכולנו את החיוך והצחוק שמשתדלים לשמור עליו.
בלכתך הפכת את כולם כאן לצוות אחד גדול שתמיד יזכור אותך.
תהיה נשמתך בגן עדן.
יהי זכרך ברוך!


שרי בר נוי - 21/11/2010
שש שנים ואין נחמה
דברים לזכרו של ערן ז"ל
אחרי זה/גיורא פישר
הכחול באויר
ילך ויחויר
אחרי זה
מעות לא יתקן
וטוב לא ישכן
אחרי זה
מה שהיה הוא
לא שיהיה
אחרי זה
דבר לא יכסה
את החור בחזה
אחרי זה
נובמבר 2010


החבר'ה - 20/11/2010
ערן,
אני רוצה להודות באמת, קשה לי לבוא לכאן ולכתוב לך מילים חדשות, וניסיתי, באמת שניסיתי אבל כל דבר שכתבי היה נראה לי לא מספיק, רציתי לבוא השנה ולחדש לך, לספר לך איך החברים שלך, שכל כך מתגעגעים מצליחים יפה כל אחד בדרכו, ואיך אנחנו עדיין חלק מהמשפחה שלך. אבל גם את זה לדעתי אתה כבר יודע.
כשכתבתי את המילים האלה כל מה שחשבתי זה איך אני אומר לך משהו שאני יהיה שלם איתו, משהו שיכלול את כל מה שעבר על החברים בשש השנים האחרונות. ולצערי שום דבר לא היה מספיק טוב, בשלב מסוים הבנתי מה באמת מפריע לי, אני חושב שזאת העובדה שאנחנו כל כך מתגעגעים לנוכחות שלך שהתרגלנו עליה, לאישיות שלך שממלאת את החדר ופשוט סתם לדבר איתך.
ועכשיו צריך לארוז את כל הדברים ולספר לך בכמה משפטים. וזה פשוט לא מספיק, ואנחנו לא רוצים שזה יספיק, אנחנו פשוט רוצים אותך.
ושוב כמו בכל שנה אנחנו רוצים לקיים את ההבטחה שלנו ולהשמיע את השיר שלך, זה שכששומעים אותו נזכרים בך.
אוהבים ומתגעגעים החברים


גילה - 23/03/2010
לימדתי את ערן ספרות בתיכון אוסטרובסקי. הוא היה תלמיד חכם, נחמד ואנושי. התפלאתי והזדעזעתי לשמוע על האסון הנורא. איך קורה דבר כה נורא לבחור כל כך מלא חיים. זו אבידה גדולה. תנחומים למשפחה..


החברים - 5/12/2009
זולדן,
זו השנה החמישית שאני כותב מכתב שמתחיל בשם שלך,
זו השנה החמישית שאני עומד כאן, באותו מקום,מול הזיכרון שלך ומנסה לההסביר לעצמי שאתה אינך עוד.
לצערי רק פעם בשנה יוצא לי להתחיל בשם שלך, בד"כ אתה מופיע באמצע משפט. תזכורת למה שהיה.
אני רוצה לחדש לך ולספר לך מה קורה עם כל אחד מאתנו, אבל לא יכל.
אתה עדיין חלק מאתנו אבל לא מספיק, אני רוצה יותר מזכרונות, אני רוצה חוויות חדשות שאתה חלק פעיל מהן.
אני רוצה לשמוע סיפורים שלך, מהסוג שכל כך אפיין אותך, כאלה שאם מישהו אחר היה מספר לא הייתי מאמין.
זו עוד שנה שאני ממשיך הלאה, נתקל בדילמות,מקבל החלטות ושואל את עצמי: מה אתה הייתה עושה במקומי?
עכשיו אני מבין כמה החלל שהשארת גדול , אתה שהיית עושה הכל ומצליח בכל,אתה זה שגרם לנו להיות חבורה.
ערן זו השנה החמישית שאני עומד כאן מולך ומקיים הבטחה: את השיר "אבק ברוח" (dust in the wind) ביקשת מאתנו,החברים, להקדיש לך.
אוהבים ומתגעגעים
החבר'ה


Rebeckah Hankin - Sep 15th, 2009
I technecally dont know you but in truth I do. Avraham talks a lot about you. You seem to always come up at some point and I feel like I know you personally. I know you are missed by so many. I wished that you could have been in mine and Avrahams wedding to celebrate with us in person...Avraham also expressed this wish.He as well as I will never forget you.My you rest in peace.


Tom Goldwasser - Apr 28th, 2009
zoldan, im amazed by you, i trully am. i go through these pages reading peoples words, seeing how even today your spirit, your story if i may call it that, is as strong as ever. people who you've never met, kids that heard about you from teachers are touched by you! you show them what it is to really live. what it is to be the best and try your hardest and peruse your dreams and goals. im not sure what exactly i want to tell you, maybe that im proud of you, i feel privileged to have known you and honored to be able to call you my friend. thank you...love you! and keep the powder fresh!


אנונימי - 27/04/2009
היום יום הזכרון ה - 27.04.09, עת חזרתי עם ילדיי מגני הילדים, ביקשתי לעצור עמם באנדרטת הצנחנים על-מנת להתת להם הסבר על מהות היום הזה, והם באופן ספונטאני הניחו את הדגל שקיבלו בגן הילדים שבקיבוץ בתוך אותיות שמו של ערן ז"ל, וביקשו לדעת יותר על החייל שבאותיות שמו הניחו את הדגל ומאד שמחתי לגלות הערב בגוגל את אתר ההנצחה הזה ואכן אדאג להעביר להם את המידע אודות ערן ז"ל.


רועי בן יהוד - 5/12/2008
כאשר מישהו מאיתנו מאבד את החבר הטוב והקרוב שלו, הוא לא מקבל שום תואר.
לא "יתום", לא "אלמן" ולא "שכול".
לאנשים במצב כמו שאנחנו, החברים, נמצאים היום אין שום תואר. פשוט חסר.
את החוסר הגדול הזה במילה מתאימה אחת, אני רוצה לנסות למלא בכמה מילים.
 
כל אחד מאיתנו הכיר את ערן במשך תקופה שונה, וזכה להכיר אותו בנסיבות שונות ובמצבים אחרים.
ערן, עד כמה היית מוכשר בכל כך הרבה תחומים שונים כולנו פה יודעים, ועל שההספק שלך היה כמו של אדם בן ארבעים.
מאותו בוקר יום ראשון בקורס מו"ס שבו הכרתי אותך הבנתי, שאתה שייך לאותו קומץ האנשים שאפשר להגיד עליהם המון דברים אבל, אי אפשר, פשוט אי אפשר להיות אדישים אליהם.
לא היית מסוגל לשבת דקה אחת בשקט - לא הפסקת לעשות דברים. השפעת על הסביבה שלך ולא הושפעת על ידה.
באותו יום שישי, ארור, אחר הצהריים עם קבלת הידיעה - עוד לא עיקלנו את משמעויות הבשורה.
ברגע הכל נהיה יותר שקט.
ערן, מי יעשה חיקויים של כלילה? מי ינסה, בלי הצלחה, להגן על ה"צופיפניקים" ועל כל ה"רעננים" בויכוחים עם אברהם? שאני אף פעם לא ממש הבנתי..
אותם הכניסות בסערה לחדרים נפסקו פתאום. ומה לנו נשאר??? רק החלל הגדול שהותרת עד היום.
 
כמעט בכל פעם שאני רואה מטוס קל בשמיים, שאני מביט בשייטים בים, כשאני שומע על תזמורות של בני נוער, כשמעלים זכרונות מהצבא, אפילו במטווחים במסגרת העבודה - וסתם לפעמים בלי סיבה, אני מוצא את עצמי מדבר עליך, מספר עליך.
ערן, אתה פתיל יצירה שכבה ללא טעם,
שתמיד יפרח ולעולם לא יקמול.
 
בנסיבות מצערות זכינו להכיר משפחה מופלאה, שאוהבת בלי סוף.
שמוליק, ריקי, יעל, סבא ישראל וסבתא טובה -
תמיד לצדכם, החברים מהצוות.


ישראל דרייפוס - 5/12/2008
ערן היקר,
 
לפני 4 שנים, ויום, עוד היית איתנו. חיית איתנו.
לבשת את המדים באותו יום ראשון והלכת לצבא. לא ידענו שאותו שבוע עומד להיות כל כך ארוך. הוא נמשך כבר 4 שנים.
אומרים שהזמן מרפא. זה אפילו לא חצי אמת. ואצלך ערן, הזמן רק מכאיב. ברור לי מה תכננת ליום בו היית צריך להשתחרר. היית מן הסתם מארגן את ה "טיול של אחרי הצבא" לך ולכל החבר'ה שהיו מצטרפים אליך. אח"כ היית חוזר וממשיך לאוניברסיטה ומשם השמיים היו הגבול. זה נכון, החברים הולכים במסלול בשבילך ויש לך נציגים טובים. אבל אתה ערן עצרת מלכת ואת זה הזמן לא ירפא לעולם.
 
אתמול בלילה נכנסתי לאתר שבנו לזכרך. הצצתי בסרטונים ובתמונות שלך, עברתי על אין ספור תרשומות בספר אורחים והדלקתי נר. שם אתה חי, השמחה שלך עדיין צוחקת והעיניים עודן חולמות. אני מסתכל על תוואי הפנים שלנו החברים והמשפחה, קצת הזדקנו,קצת קמטים ,אתה ערן נשארת בן עשרים.
 
בחרת להתגייס, התנדבת לשרת וזאת על אף שיכולת להמשיך להגשים את החלומות האישיים שלך. וויתרת על טובתך האישית למען המדינה והיית לחלק מקבוצה מיוחדת של אנשים שהם לא מובנים מאליהם. ודאי לא היום.
אגב, אין לי ספק שגם במילואים היינו נפגשים.
 
במלחמת לבנון השנייה השתתפתי במאמץ העיקרי של כוחות המילואים של היחידה. ביום שבת ה-12 לאוגוסט לפנות בוקר מרחק 400 מטר מאיתנו הופל מסוק יסעור ובו חמישה אנשי צוות. הייתי עד לרגעים האחרונים שלהם. איך הטיל מתביית על המנוע ואח"כ הניסיון הנואש של אנשי הצוות לייצב את המסוק באוויר, ההתרסקות והשקט שאחרי. ההלם. קשה לתאר מחזה שכזה.
רגעים מאוחר יותר עדיין בין השיחים, נזכרתי בדברים שאמרתי לך בלוויה, ניסתי להקפיא את הרגע בו אתה מבין שהטיסה לא תצלח, מה עבר לך בראש - אני בטוח שלא חששת כי תמיד רצית יותר ולא פחדת. אני מנחש שרק הצטערת, הצטערת על הכאב של המשפחה שכל כך הערכת ואהבת ועל החברים שתמיד היית מוקף.
 
לפני ארבע שנים כשליווינו אותך בפעם האחרונה אמרנו כאן "דע מאין באת ולאן אתה הולך". ערן, אתה ידעת לאן אתה הולך הצבת לך מטרות וכבשת אותם. היית אהוב על חבריך ונערץ על ידי משפחתך.
 
זיכרונך יקר לכולנו.
מתגעגעים החברים.
זוכר תמיד,
ישראל.


החברים - 5/12/2008
יצא לי לקרוא ציטוט של יוני נתניהו שחשבתי שמאוד יתאים לצטט לך היום:
אני מאמין שהחיים בעיקרם אינם אוסף השעות והימים בין לידתו של אדם למותו, אלא התוכן שאנו יוצקים לתוכם. הביטוי היותר חזק של היקום איננו זרימת הזמן לאורך חייו של אדם, אלא אוסף החותמות שהוא מטביע על הסובבים אותו מכח אישיותו ומעשיו - ואוסף החתימות שהעולם מטביע בו - דרך רגישותו ופתיחותו לגוונים היותר דקים של גילויי החיים.
כשאנו חושבים עלייך אנחנו מבינים שיוני צדק.
למרות שבילינו הרבה ביחד אני מבין שלא הזמן הוא שגרם לך להטביע חותם עמוק על כל כך הרבה אנשים, אלא האופי המיוחד שלך,התוכן שיצקת לזמן במחיצתך, הרגישות והפתיחות שלך לסובבים אותך
הם שהשפיעו עלינו כחברים שלך ובגלל זה אנחנו זוכרים ואוהבים.
מתגעגעים
החברים.


נטע לוין - 19/11/2008
היום לפני ארבע שנים.
התעוררתי הבוקר בתחושה מוזרה,
בכל בוקר אני מתעוררת לעוד יום במרוץ החיים... רצה.רצה... והנה חולף לו עוד יום.
אבל היום ההרגשה שונה -לפתע הרגלים לא רוצות להתרומם, הדופק מואץ מבלי כל מאמץ ..
אני כאן אבל לא כאן, חושבת על הזמן שחלף ואיפה היית היום.
עוצרת את המרוץ ונזכרת בך, באדם,בחיוך,בשמחת החיים ובכל הדברים הרבים שלמדתי ממך......
עד היום בכל ריצה אני לא עוצרת ב20 דק ותמיד ממשיכה ל30 ולפעמים שקשה אני נזכרת במה שהיית אומר לי וממשיכה לרוץ.
ערן,תדע שאני לא שכחתי.


דנה - 24/10/2008
לא מפסיקים לחשוב עליך ערן
לפעמים צריך משהו שיזכיר אז הנה היום הייתי בהלוויה של חבר שנהרג בצוקית בתאונה בקורס טיס.
הוא היה גולש קייט, ונזכרתי איך כל כך רצית שאני אלמד אותך קייט... כבר קבענו איזה יום בהרצליה אבל לא יצא בסוף... מי חשב אז שלא יהיו עוד הזדמנויות לעשות את זה.
אם תיפגשו שם למעלה אתה תתחבר אליו מיד, את שניכם היה אפשר לזהות במים בקלות- פשוט רואים חיוך גולש!


אורי עובדיה - 10/10/2008
למשפחת זולדן, לסבתא טובה וסבא ישראל ולכל הסובבים "למורשת ערן זולדן", באהבה ובערגה ותוגה. זה לא מקרה שיום הולדתך ויום הזכרון לחללי מלחמת יום הכיפורים חלים כמעט בעת אחת. כיוון שלוחמים כמותכם שיצרו מורשת בחייהם הקצרים חרטו בליבנו לעולמים את הערך העליון להקריב את עצמנו לאהבת האדם לזולתו. וכפי שאביך שמוליק כתב בחנוכת חדר ההנצחה בבסיס פלסר"צ: "ערן, כמה חבל". זוכר, כל רגע, במשך כל ימות השנה, דוד "רומק"


נוי שיוו - 25/12/2007
בבית הספר סיפרו לנו עלייך המון דברים ,
איך שהיית מצליח בענפיי ספורט .
אני מאמינה למורות שמספרות עלייך את הדברים האלו ואפילו שאני לא מכירה אותך ...
אני מתגעגעת .


מתן ברוורמן - 16/11/2007
(דברים שנכתבו עבור האזכרה של ערן)
ערן, יש לי סיפור קטן בשבילך,
אחרי כל המולת הפרידה, הנחיתה, העיר הגדולה, המסיבות, הנסיעות. הגעתי לפסגה של הר קטן, צנוע כזה- מוזר, שקט. ידוע שאדם מודד את התקדמותו בעזרת הפסגות אותן הוא צולח, אז כנראה ששם באמת התחיל הטיול שלי.
אני מודה ומתוודה שעד אז לא כל כך חשבתי עליך. זה לא ששכחתי, שרציתי. פשוט עם כל הריצות, ההיכרויות, הניסיונות, המוח מתרוקן- לא זוכרים אף אחד. הרי בשביל זה נסענו לא?
אבל אז, עם כל השקט מסביב, עמודי הגרניט האדירים, כיפת הקרח הדרומית שנמשכת מתחת לרגלים עד מה שנראה כמו האינסוף... מצאתי אותך לידי. אני זוכר שהתפלאתי פתאום, "אותך לא ראיתי הרבה זמן" אמרתי לך, אולי לעצמי.
שקעתי במחשבות, קצת עייף, קצת מסונוור מגושי הקוורץ הקטנים שמכסים את הקרקע הוולקנית, פתאום טפח על שכמי בעדינות איש זקן. ובראותו שאני מהורהר אמר בחיוך "ההר הקטן הזה, בגלל שהוא מנצנץ, היה במשך שנים נקודת ציון בנתיב הטיסה הישן של האנדים. אומרים שמי שסימן אותו היה אקזופרי- סופרו של הנסיך הקטן". הזקן דיבר בטבעיות, כאילו הוא מסביר את הדבר הכי פשוט בעולם. כאילו ראה אותך יושב לידי שם על הסלע.
הרמתי אבן קטנה אז, ובלי לשים לב הנחתי אותה בכיס. האבן נמצאה עלי מאז בכל מקום (זה לא מסובך כמו שזה נשמע- בטיול גם ככה לובשים את אותו זוג מכנסיים במשך- 10 חודשים). האבן שלך ערן. הטיול שלך. ההר ההוא שלך.
אני לוקח את האבן המוזרה הזו, שאיכשהו משקלה כבד וקל גם יחד- גם השבוע, אל הצד השני של העולם הפעם. אולי אניח אותה אצלך פה יום אחד. עם כל זיכרונותיה וחוויותיה- שלך היא.


Giles Goodman - Sep 22nd, 2007
I'd like to pay my respects to the Zoldan family and especially Yael. I only wish I'd had the privillege of meeting you Eren. You were one hell of a guy. rip.


יניב פינטו - 22/04/2007
משפחת זולדן היקרה.
אני זכיתי להכיר את ערן כשניגנו ביחד בתזמורת הנוער של רעננה. הוא היה "החונך" שלי. ניגנו בקלרינט. תמיד במשך החזרה הינו מדברים וצוחקים. זכיתי להכיר בחור משכמו ומעלה עם ידי זהב, כל מה שעשה הצליח ובגדול. אני בטוח שהוא רואה מלמעלה את מה שהוריו עושים לזכרו ולעילוי נשמתו.
ת.נ.צ.ב.ה


אורן הרשקוביץ ו'1 יחדיו - 20/03/2007
דברים לזכרו של ערן זולדן\אורן ועומר כיתה ו'.
בשלוש מילים ערן התלמיד החכם והמוכשר.
ערן היה רב פעלים.
הוא היה לוחם בצנחנים,
הוא היה ספורטאי מצטיין וגם מוסיקה אהב.
בלימודים הצטיין גביעים ומדליות קיבל.
כחייל היה לוחם בצנחנים ביחידת "שרף".
לפני שנתיים ערן נהרג בתאונת מטוס.
ערן נולד ברעננה.
הוא אהב את העיר הזאת.
ואתם יודעים איזו גאווה שהוא למד אצלנו בבית הספר..?!
אז ערן רק שתדע שנזכור ולא נשכח....


צאלה - 6/02/2007
משפ' זולדן היקרה,
התרגשתי עד דמעות מכל מה שראיתי וקראתי על ערן. רק עכשיו "אזרתי אומץ" להכנס לאתר המקסים הזה ולשמוע על הגבר הצעיר שנהיה מאותו ילד קטן שהיכרתי, ועל כל מעשיו והשגיו המדהימים. אני תמיד אזכור אותו מהתקופה שהיה בן 7-8 ו"שמירטפתי" עליו ועל יעלי המתוקה. כבר אז יה ערן ילד נמרץ ומלא שמחה, צחקן וסקרן, נלהב ואוהב. היה לי תענוג גדול לבוא לביתכם לביביסיטר ותמיד גרמתם לי להרגיש כבת בית.
היום, בתור אמא בעצמי, אני יכולה רק לנסות ולהבין את גודל הכאב והאבדן ומחזקת את ידיכם: חיזקו ואימצו והמשיכו לקיים את "משנתו" של ערן הטמונה בחיוכיו הרבים והמאושרים כל-כך. ערן הספיק לראות עולם ומלואו בחייו והודות לכם זכה לחוות את הטוב והיפה שבעולם זה.
אני שולחת לכם וליעלי את אהבתי, אתם משפחה מיוחדת מאוד, היו חזקים והמשיכו בדרך
באהבה,
צאלה.


Howard Zolten - Jan 22nd, 2007
I was browsing through the internet, when I came afcrosws this web site, and my curiosityu got the best of me.
I am the last remaining Zolten fom a family of 9 children.
my father emigrted to the United States from what was then Austria-Hungary. His originl name was Zoldan, but through the years it has changed to Zolton and then to Zolten. He had one brother here i the U.S., and I never did know of any other Zoldans, an I wonder if any one would know if we were related
It seems that this site is a memorial to Eran, and if so, I want to express my deepest sympathy, and if possible to know ome detais.
Hoping to get some reply.
Thank you very much,
Sincerely
Howard Zolten


החברים - 3/12/2006
אתה יודע, זה שנתיים עכשיו, ומה אנחנו יכולים להגיד, שום דבר לא השתנה - אבל הכל השתנה. אנחנו זוכרים הכל בדברים שאנחנו עושים, בסיטואציות שאנחנו היינו רגילים להיות איתך בהם: טיולים, סרטים או אפילו כששומעים שיר חדש שמתנגן ברדיו, אי אפשר שלא לחשוב על התגובה שלך לאותו עניין.
אם פעם היינו רגילים לראות אותך בכל רגע פנוי, היום הפנים והצחוק שלך מגיחים אי שם ממקום רחוק.
וכשחושבים על הטיול הקרב ובא, סכום האנשים שיוצאים אליו לא מסתדר בראש.
אנחנו חווים את החוויות שרצינו יחד אבל בלעדיך, וכשבאמת טוב לנו יחד, כל החברים, אנחנו יודעים שגם לך.
אתה נפש מלאת חיים, היית מזין את כל העולם סביבך אילולא האסון המיותר הזה.
זולדן, אומרים שרחוק מהעין זה רחוק מהלב, ולמרות זאת בכל דבר שאנחנו עושים אתה איתנו.
ומה עכשיו? אתה בטח עסוק, כמו שתמיד היית, אין לנו ספק.
חבר יקר אתה דמות בעלת השפעה אינסופית ושאיפותיך תהדהדנה לאינסוף.
אוהבים
וינר, בורמן, אורי, מילשטיין, יובל, עידן וגל.


Anonymous - Nov 19th, 2006
You know , its all but two years now and what can I say , absolutely nothing has changed . Alone one thing ; its slowly sinking in .
I remember everything , in things I do , places we go , words we speak .
If one time your name came refulgent on my screen . Today your face and your voice emerge out of the blue .
And it's those certain times that I remember most .
Why is it that you chose to visit me at those weird places ?
You should have bloody been there man .
You're a vibrant spirit , it’s a crying shame you're not amongst us any more .
You would have nourished the world surrounding if not for this superfluous cataclysm .
They say that absence makes the heart grow fonder , however at random , I would sooner accompany you to a dart in the outlands . You did fancy them didn’t you .
And where do we stand now .You're busy , as you always were – I have no doubt of it .
Your ambition echo's , and in the most peculiar ways as well .
My dear friend , you are a character with boundless influence .
Unfortunately , your leave of absence will not be accepted this time . We will just have to move on .
See you soon mate


יונתן, סיירת צנחנים מחזור גיוס אוגוסט 05 - 16/07/2006
מאוד התרשמתי מאורח חייו של ערן- נראה לי שהוא היה ממש בחור לענין וחבל שאני כבר לא יכיר אותו יותר. מכל מקום מאוד התרשמתי.יהי רצון שפעולות היחידה יהיו לעילוי נשמתו. ונקווה שלוחמים בדמותו ימשיכו לאייש את שורות הסיירת. באמת עצוב שכזה בחור הלך. יהי זכרו ברוך.


תום גולדווסר - 14/05/2006
זולדן,
תודה, היה לי שלג מדהים ובאמת שבפנים אני יודע! אז תודה. יוצא לי לחשוב עליך הרבה.
באמת, כל סיפור כמעט או זיכרון שאני מעלה פה לאנשים על הארץ, על הצבא, על מצויינות, איכשהו אתה נדחף לך פנימה.
היה לי פה טוב ואני ממשיך לטייל מכאן, אם יש דבר אחד שמקשה עליי זה שביום הזיכרון אני לא אהיה שם בשבילך. נכון, זה רק יום זיכרון ואני זוכר תמיד, אבל חשוב לי היום הזה וחשוב לי שאחרים יזכרו!והם יזכרו, אני מבטיח!
גם בורמן מטייל לו. וזולדן, אני יודע שהוא לא מפסיק לחשוב עליך. אתה, לפי דעתי שינית בו משהו.
כולנו רואים עולם ואתה איתנו.
התמונה שלך עליי תמיד בכל פעם שאני על השלג או מטייל.
שוב תודה.
תום


חברה - 2/05/2006
"צריך דקה בשביל להבחין במשהו, שעה בשביל שהוא ימצא-חן בעיניך, יום בשביל לאהוב אותו, אבל צריך חיים שלמים בשביל לשכוח אותו"
ערן, אתה חסר מיום ליום יותר ויותר...


שירי - 1/05/2006
ערן,
יש פה בחור אחד באוניברסיטה שממש דומה לך. בפעם הראשונה שראיתי אותו, הייתי בטוחה שזה אתה! ידעתי שזה לא כך, אבל כל כך רציתי שזה יהיה אתה. פשוט קפאתי במקום ובהיתי בו. בטח הוא חשב שאני פסיכית. רציתי להגיד לו "אתה יכול לגרום לי לצחוק כמו שערן היה עושה?".
תאמין לי...לא יודעת מה היינו עושים בלעדיך בגלישה... תמיד עושה שלום בין כולם ומרגיע את הרוחות (תרתי משמע) אם איזו בדיחה טובה. הנוכחות שלך הייתה משכיחה את כל הצרות. אוווף...תחזור.
חושבים עליך כל הזמן!! אבל אל תתפוס תחת אהה?!
אוהבת,
שירי


ברוך ברלינר - 1/04/2006
(נכתב לאחר השבעה ב-27/11/2004)

הורים מתאבלים,
הדמעות זולגות,
הנפשות מתייפחות,
אך אנו נושמים
והחיים זורמים
בלי כל טעמים
בחיים שאינם חיים.
בפני המוות אנו עומדים,
מתוסכלים, חסרי אונים,
ואין אנו יודעים,
איך עם גורל כזה מתמודדים.
קירבת נפשות,
זועקות ובלתי צפויות,
את הלב מחממות,
וביטחון, אמונה
שה' רוצה לטובה,
לאדם ובמיוחד לנשמה,
את הלב השבור מרגיעה
ולו נותנת כתרופה,
אור לנשמה ששמה תקווה
שיבואו הימים
שנחזור לחיים שהם חיים.


יגאל ראובן - 9/12/2005
אני משתתף בצערם של המשפחה מאוד
כואב את צערכם
בכל זאת אני מקווה שתבינו שכל מה שניכתב לנו משמיים אין מה לעשות גם אני אחריי תאונה חזקה תאונת דרכים והיום אני יושב על כיסא גלגלים למרות שאז הייתי בעולם הזהור והכל אבל מקבלים הכל באהבה
ותיהיו חזקים בשבילו כי לפחות באהבה הוא חזר לקדוש ברוך ולא בדבר סתם כך


שמוליק ורחלי בן-צור - 5/12/2005
למשפחת זולדן,
אתכם כל יום וכל שעה לאורך כל הדרך. נשמח לסייע בידיכם. בחברות כנה רחלי ושמוליק
בן-צור.


Rebecca Zieff (her son's Briss) - Dec 3rd, 2005
Justin Eran Zieff
Ari Eran
Eran is for my cousin, Eran Zoldan. The first time I met Eran, I was 16 years old and was visiting him in Israel. He was a precocious pre-schooler, happily running around in the house pretending to be a Thundercat. I also remember him finding it hysterically funny as I repeatedly botched the parts of the body in Hebrew. As he grew up, he never lost his boyish enthusiasm for life. He always seemed to wear a grin from ear to ear. He got excited whenever he came across something new, even if it was just looking out the window from the backseat of a car as he toured around the US. He had an adventurous spirit and a drive to seek out new challenges, which led him to become a successful swimmer, a pilot, and a competitive wind surfer who traveled around the world. He would find something new, master it, then move on to see what new challenges he could find. The loss of Eran at such a young age took away from us a beloved member of our family and a terrific young man. We hope that our son has Eran’s sense of wonder, competitive, adventurous spirit, energy, optimism and enthusiasm for life.


Tom Goldwasser - Nov 18th, 2005
hey zoldan,
i know you read all these. i don't belive in all the after life stuff, but i know this gets to you some how. you know its funny, i never erased your name from cel phone, i just can't! im in vail colorado now and i just saw a tv commercial that this girl dumped her boy friend and threw away his stuff and to get over it for good she erased his name from the phone! i just can't seem to do that, its just not possible.(that was stupid wasn't it) anyways its almost a year to the day and i must say, you haven't made this easy on any of us. i think of you alot. your family has been great. seeing them alot realy helps cope with your loss.they're great, you were one lucky guy. im in vail now with ziv, and zoldan i know your here., and no, i dont meen the picture i took, i meen the amazing snow fall that has fallen everyday since i got here ! thanks man!
well i miss you but im sure you're having a grand'ol time where ever you are.
take it easy, see the sites and ill c ya when i c ya.
miss you alot
tom


קארן - 6/11/2005
חסר כל יום יותר


שלי - 16/10/2005
אומנם לא באתי להלוויה שלך ולא ליום שערכו
בשבילך כי כול כך קשה היה לי לעכל במהרה את שקרה.
לא הכרתי אותך כול כך טוב אבל בפעמים שראיתי אותך, הצלחתי לזהות את המיוחדות שלך והיא שהיית בן אדם שידע להסתכל בגובה העיניים ולא היית עם אף בשמיים למרות שאהבת לטוס בשמיים.
זה מה שהצלחתי לקלוט ממך במבטים אחדים ואלה רק דברים טובים.
אז הצלחתי לאזור אומץ ואכן הגעתי לקבר שלך והבאתי לך זר פרחים כול כך יפה ובכיתי כמו מישהי שממש הכירה אותך,למרות שלא.
וגם החלומות עליך לא מפסיקים וזה מוזר.
את שהספקת בחייך היו רבים רוצים להספיק ולעשות בלי פחד וזה דבר מדהים.
ואתם משפחתו של ערן חושבת עליכם הרבה מאוד
וליבי איתכם כמו לבבות רבים שרוצים רק לחזק אותכם ולתמוך .
ממני שלי נוימן


טובה ורדי - 10/10/2005
כמה דמעות כדי לבכות, כמה צער צר מלהכיל, כמה קול כדי לצעוק, וכמה יופי שאין לו גבול..........למלאך שלא הכרתי שנוכחותו ממלאת את המקום לעד.


אורי - 5/10/2005
האמת היא שלא כתבתי עד עכשיו כי קשה לי מאוד. קשה לחשוב עליך ולדעת שנגמר, נגמר כ"כ מהר - כ"כ לא פייר...
להיכנס לאתר ולראות את התמונות האלה, אני חושב שזה נמצא אצלי עדיין בתהליכי קליטה. כל פעם אני נכנס ומתחילות אצלי הדמעות ואז אני סוגר ומנסה להזיז קצת הצידה, לא לשכוח אבל לרגע להדחיק.
בשבת האחרונה, כשהייתי אצלכם בבית, התיישבתי בחדר הטלויזיה ונזכרתי בפעמים שהיית בא ומצטרף ליעל ואליי לאיזה סרט, או שהיית יושב שם ורואה איזה סרט מטופש עם "אפרו-אמריקאיים". החוסר שלך כ"כ מורגש בבית. הדלת הסגורה שאומרת הכל.
9 שנים אני עם המשפחה, מאז שהיית בן 12. אני זוכר את בר המצווה שלך, אני זוכר את הקונצרטים שלך, אני זוכר את תחרויות הגלישה שלך, את הגיוס שלך ואני זוכר את כל הרגעים הקטנים שהיו במהלך 9 השנים האלה - ואני לא אשכח!
אני יודע שאני אזכור את השיחה האחרונה שלנו, ממש כמה שעות לפני הדבר הנורא הזה שקרה, נפגשנו בבלוקבסטר, אני לא שמתי לב אליך ונתת לי מן מכה קטנה כזאת כדי שאשים לב. ושמתי לב, אבל לא ידעתי שזאת הפעם האחרונה שתהיה לי ההזדמנות לכך. דיברנו, השלמנו קצת פערים, שאלת אותי בנוגע לאיזה סרט מטופש, מהסוג שהזכרתי קודם... בסוף לקחת אותו. יומיים לאחר מכן אני זה שהחזרתי אותו חזרה לבלוקבסטר.
למרות שלשון העבר לא מקובלת עליי במקרה שלך, אני מתחיל להפנים, לקלוט שזה באמת קרה. בחודש האחרון זה מכה בי בכל פעם שאני מגיע. וזה קשה. זה קשה וזה כואב לדעת שזה כ"כ סופי.
ערן, אהבתי אותך כבן משפחה, ואמשיך לאהוב תמיד.
אורי.


ע"א - 4/10/2005
למלאך שזיכה אותנו להיות במחיצתו, להאזין לצלילי מנגינותיו, להשכיל מתבונותיו וידענותו המופלגת. כעת מאז שנקטפת, הבינה הזאת שלך כל כך מורגשת וחסרה. לכן מלאך, כשהיית פה על פני כדור הארץ, היית משול למלח הארץ עבור בני משפחתך, אחותך, הוריך, סבך, וסבתך, חבריך וחברותיך. משחר ילדותך עסקת בספורט, נגינה, לימודים, וכמובן בהגנה על הארץ המולדת. כל אלה הם ועוד רבים שלא צוינו בשורות הללו. פשוט לא יכולים להכיל העובדה שעל הארץ היית בדמות מלח הארץ וכעת כמלאך הארץ קטנה ושם למעלה בשכינה אצל האלוקים אתה ממלא את חלומך לעזור לכל במעשים טובים.


יעל - 31/07/2005
אנחנו מתגעגעים כל כך,
צריכים אותך כל כך ואתה לא פה איתנו, נשארנו לבד...
אוהבת, אחותך יעל


ירי מעשי - 4/06/2005
תמונות מן תחרות ארצית באקדח סטנדרטי 2005 שנערך במטווחי אמפריאל שהם, לזכרו של ערן זולדן ז"ל
תמונות צולמו ע"י עמוס ברדה
http://www.cruscomms.com/mem


מ - 25/05/2005
אני מכירה אותך כבר בערך 10 שנים ואף פעם לא היינו בקשר כןל כך טוב ששמעתי על מה שקרה ממש התחלתי לבכות זה ממש נגע לי בלב למרות שלא היינו בקשר הכרנו אחד את השני ואפילו יצא לנו להיפגש מדי פעם ותמיד חשבתי עלייך דברים טובים תמיד חשבתי עליך שאתה בן אדם שיצליח בחיים זה היה כול כך בולט שאתה מסוג האנשים שמצליחים היה ממש עצוב לי לשמוע על מה שקרה ואני לא יודעת איפה אתה עכשיו אבל אני בטוחה שאתה במקום טוב מאושר ומצליח


א' - 23/05/2005
משפחת זולדן היקרה, הייתי ביום הזכרון בקברו של ערן, חצי שנה אחרי וכאילו זה היה אתמול. אנשים באים בוכים על ערן כאילו שמעו על האסון בזה הרגע, וגם אני איתם.
יהי זיכרו ברוך!


צביקה - 18/05/2005
כאב וכסבא אני יודע שלא יתכן כאב גדול מכאבם של הורים שאבדו את ילדם.ליבי אתכם ,אין מילים לנחם ואין הגיון שיכול לקבל.המעט שאני יכול הוא להשתתף באחד האירועים לזכרו.
חזקו ואמצו והמשיכו בפעילות ההנצחה על מנת לתת את התחושה שערן ממשיך להיות ביננו.


חברה - 16/05/2005
ערן,
חצי שנה בלעדיך...
אני עדיין מרגישה כאילו נסעת לטיול ארוך ואתה עוד מעט חוזר.
הכאב - במקום לדעוך רק הולך ומתעצם.
אתה כל-כך חסר!
אני מתגעגעת אליך מיום ליום יותר ויותר: לחיוך, לאופטימיות שתמיד הרעפת על כולנו (שעם קצת מאמץ משיגים את הכל), לחוכמה שלך, לאכפתיות, לשטויות שלך שהיית סוחף איתם את כולם אחרייך.
אני רוצה להגיד לך, ערן, עד כמה היית מיוחד בשבילי, עד כמה אהבתי והערכתי אותך.
אני אזכור אותך תמיד ולעולם תהיה לך פינה חמה אצלי בלב.
שולחת לך חיבוק גדול...


שרי בר נוי - 11/04/2005
שיר שכתב ערן בהיותו תלמידי בכתה ה' בבי"ס "יחדיו"
חלמתי להיות מלאך
שיורד מן השמיים
ועושה ניסים להרבה אנשים.
חלמתי להיות שחיין
אולי...אלוף עולם.
חלמתי להיות טניסאי מצליח
שלוקח גביע בכל תחרות שמגיח.
חלמתי להיות שחקן כדורסל
שכל זריקה שלו היא סל.
חלמתי להיות כדורגלן מצליח
שבכל בעיטה להכניס גול מצליח.
חלמתי להיות
אבל ביינתיים אני חולם להיות
אני.


שרה כרמי-מחנכת כתה א-ב 11/4/05 - 11/04/2005
היה לי תלמיד
והוא איננו עור
ערן זולדן
תשנ"א כתה א 1
קיבלתי אותך למשמרת
בבת עיניהם של
זוג הורים מסורים
וכל כך תומכים.
ילד חייכני
עם זוג עיינים חומות
גדולות ופעורות
לבלוע את העולם
להתנסות בכל דבר
להשיג כמה שיותר
השמים הם הגבול.
עתה הכל מובן וברור
קיבלנו אותך לזמן קצר
לזמן של איכות.
השארת לנו מורשת חשובה
להיות הכי הכי
לשאוף למצויינות
להתנסות בכל דבר.
כדור-סל, טניס, שחיה, גלישה,
ולבסוף גם טייס.
בבית ספרנו תשאר
דוגמה ומופת
לסקרנות נחישות וחתירה קדימה
בזכרוננו תשאר צעיר לנצח.


שחף בית הספר לטיסה - 11/03/2005
אין סוף לדמעות לא יודע איך להיתמודד ,אוהב אותך הכי שבעולם


חברה - 14/02/2005
לא הצלחתי אף פעם לומר לך עד כמה ואיפה אהבתי אותך.
אהבתי אותך ערן אהבת נפש! יקר ונהדר ונפלא שכמותך, תמיד אמרתי לך ואתה במבוכה היית מסמיק. ערן אתה הולך איתי כבר כל כך הרבה זמן, הבנת אותי יותר מכל אחד אחר ואני תמיד ראיתי בך כדבר הכי בטוח הכי חכם הכי הכי שיש...אני אוהבת אותך ערן ואני מתייסרת על שלא אזרתי אומץ לומר לך קודם. תסלח לי ערן...על הכל.


ירין דוידוביץ - 12/02/2005
זולדן,
עבר הרבה זמן עד שיכולתי לכתוב עליך כאן אז סתם מדי פעם ישבתי וקראתי מה אנשים כתבו עליך ומתברר שכולם חושבים עליך אותו דבר.. היית בן אדם ענק מצחיק וספונטני שתמיד כיף להיות איתו. אהבת כל כך את הים וניצלת כל הזדמנות כדי להיות בו כמו כל פעם שהשתחררת מהצבא היית מתקשר אלי ומשגע אותי אם יש רוח וגם אם הייתי אומר לך שאין הייתי יודע שאני יקבל עוד כמה דקות טלפון כדי שתהיה בטוח שאין רוח, כי אצלך " כל העצים עפים".
נהנתי לשבת איתך בחוף ולדבר על הצבא הטיול גלישה להוואי אחרי הצבא ועוד כל מיני נושאים. הסברת לי הרבה על הצבא היות והיה לי אותה התלבטות כמוך בין הספורט לצבא ורצית שיהיה לי רק טוב קראת לי נכד וביקשת ממני שאני אשטוף לך את הציוד בפעם האחרונה שהתראינו לא יודע למה אבל כמו פראייר הסכמתי אולי כי הערצתי אותך...
ולהגיד את האמת לא עובר יום בלי שאני חושב עליך עדיין לא מאמין שאתה לא כאן
בחיים אני לא ישכח אותך ואת הזכרונות המתוקים שהשארת בי.


עקנין - 10/02/2005
למשפחת זולדן היקרה!
ערן היה לאחד החברים הטובים שלי בטירונות, כל כך נהנינו ביחד להריץ קטעים על שאר המחלקה, לערן היה חוש הומור אדיר, הוא היה סוג של גאון בעיני, ועכשיו חלק בלתי נפרד מ"אחת" התקופות שלי בצבא פשוט ישאר לי רק בתור זיכרון טוב.


ניר חיימוביץ' - פלס"ר - 7/02/2005
אני אוהב אותך, אני מעריך אותך
אלה מילים שלא הספקתי לומר לך
לא הרגשתי צורך לומר, אני חושב שידעת
כשאני חושב עליך, אני לא מרשה לעצמי לבכות
אני נזכר באדם שתמיד מחייך
חיוך שלא מסתיר שן אחת, ואז אני גם מחייך
הייתי מעדיף שאתה תכתוב לי.
אין למה לשלוח את המכתב
בטח שגם אף פעם לא תקרא אותו
היתה לי הזכות להכיר אדם כמוך, ואני מודה על כך
אני אף פעם לא אשכח אותך
הצוות שלך אף פעם לא ישכח אותך
ערן, נראה שלאלוהים חסרים מלאכים...


נועם פולק - 3/02/2005
למשפחת זולדן
ששמעתי עך האסון היה קשה לי להאמין איך ערן שהיה מלא שמחת חיים איננו.אני תמיד אזכור אותו איך הוא היה בצבא.אף פעם הוא לא שתק והצחיק את כולם.מי יתן ותדעו רק שמחות.


George_Gre0 - Jan 31st, 2005
Eran..
It was a really bad evening when Alex told me what happend to you..The same time i was thinking all the championships that we had compete together..I remember when we were in Varkiza and we were driving around the evening with alex and Gal..it was so funny to let u outside of the car and run behind us...We had many good times together and i am really sad that iam not going to see u in the next competition :'(...BUt i know that u are going to be around your friends forever cause it doesnt matter what happend,you are alive inside our hearts..
Your friend...
George


לומברוזו - 15/01/2005
משפחת זולדן,
כל כך הרבה נכתב על ערן, מעלותיו ושמחת חייו, אך אין להשוות זאת לזיכרונות ממנו, וזיכרונות רבים הוא הותיר בקרב כל חבריו ומכריו. עוד לפני האסון הייתי מוצא את עצמי נזכר בתקופתנו המשותפת, ומחייך.
חיוך זה הוא מה שנשאר לנו מערן, עלינו לשמרו על מנת לשמור את רוחו של ערן איתנו.
חזק ואמץ


לורנצי - 14/01/2005
כשאני חושב 'ערן זולדן' אני נזכר בחיוך שובבי שכזה, שכאילו זומם איזה מעשה קונדס. כשאני חושב 'ערן זולדן' אני נזכר באדם משקיען וסקרן לדעת כל דבר. כשאני חושב 'ערן זולדן' אני נזכר באדם כ"כ שמח, שפניו לא הכירו הבעה אחרת מלבד חיוך. כשאני חושב עכשיו ' ערן זולדן' הוא ודאי מביט מלמעלה וחיוך מרוח על פרצופו...
משפ' זולדן, שמחת החיים של ערן חייבת להמשך. מי יתן ולא תדעו עוד צער.


שוקי. טירונות מרץ 3 - 13/01/2005
משפחת זולדן היקרה
אני יושב וצופה בקלטות שלנו מהטירונות והאימון המתקדם שבם,גם ללא עריכה, ערן שלט.
איזה כישרון אדיר יש לו! משחק וניגון וחיקוי,היינו מריצים ביחד קטעים, והוא תמיד שלט.
אני זוכר איך באמצע השדאות הוא סיפר לי שאוטוטו יש לו רשיון טיס ושברגילה נצא ביחד לטיסה. זה לא קרה.
לפני חודש עליתי לקבר לבדי מתקשה להאמין שהוא שם ובכל זאת מדבר אליו כאילו לא חלפה שנה, וכאילו לא אירע אותו אסון.
כי זולדן מתקשר מיד לחיים ולחיוך,לגלשן ולמטוס,ללילות בהם הדיר שינה מעיני כל המחלקה כי סיפר בדיחות בקול...
זה מה שאתה
וכך נ ז כ ו ר אותך תמיד...


איריס,הדר,עדי,גיא - 12/01/2005
יעלי
לא הכרנו את ערן,לצערנו לא הספקנו.
זכינו להכיר אותך יעל...פשוט זכינו
מתגעגעים מאוד.
אנחנו אוהבים ושולחים לכם חיבוקי כוח.


ציפי - 11/01/2005
זה כואב,זה לא נתפס,הלב נשבר
אני בוכה,לא מאמינה,זה לא נגמר
רוצה כל הזמן רק לחבק אתכם
ולבקש מאלוהים
שיתן לי שכל
להאמין ולהבין שזה באמת קרה.
אני כותבת וזולגות הדמעות,
מצטערת,
אך ההיגיון לא מקבל
את מה שמופיע בחלומות


אמנון קורן - 7/01/2005
אני וערן הכרנו באופן שיטחי
אני בשבילו אבא של חבר
הוא בשבילי אחד מחבריו של בני
מותו הפיתאומי המם בי והצית שוב את האמת הגדולה ,שאותה אני יודע מזמן.
עם כל רצוננו ופעלתנותנו אין לנו שליטה אמיתית בדבר.
צריך הרבה מזל על מנת להאריך ימים.
צריך עוד הרבה יותר מזל על מנת שכל משפחתך הגדלה בהתמדה וכל מכריך יעברו את החיים בצורה סבירה.
אני מאחל להורים לאחות ולסבא וסבתא שיזכו לנכדים אשר יפיגו מעט את הכאב.
אמנון.


אורית ועפר נלסון - 5/01/2005
יעלי,ריקי ושמוליק
חברים יקרים שלנו
מה אומרים?
איך מביעים מילות ניחומים?
למשפחה חמה ואוהבת
שמאבדת בן רגע
את היקר לה מכל.
שהרי המילים לא מצליחות לגעת,
והלב לא מצליח להביע
את גודל הכאב,
את עוצמת האובדן,
את חוסר האונים.
ורק המחשבות
ממשיכות להציק
ןלשאול:"למה"? "ומדוע"?
ותשובות אין
רק דמעות בקצה העין,
ורצון עז לחבק ולחזק
את כולכם
ולהאמין
שהימים הבאים
יהיו יותר טובים.
חבריכם
אורית ועפר נלסון


Miriam Mosseri - Jan 3rd, 2005
e' difficile trovare le parole giuste in una situazione come questa, ma vedo come tu Yael, stai affrontando il tuo dolore e posso solo dirti che sei meravigliosa. forza che la vita ti preparera' molte soddisfazioni. con affetto a te e ai tuoi genitori. miriam


לוטן מילשטיין - 30/12/2004
יעל, ריקי ושמוליק
אין עוד מה לומר כי הכל כבר נאמר. יום לא עובר בלי שאני חושבת עליכם- משפחת זולדן שבשבילי אתם הילדות שלי...יעל ואני תמיד שיחקנו בארביות בחוץ והעפנו את גיא וערן שתמיד הפריעו...מקווה שתמיד תחשבו על זכרונות יפים שמעלים חיוך ושתחזיקו אחד את השני. יעל, למרות שהרבה זמן לא התראנו, לבי איתך יום יום וכולי גאווה על התפקוד המדהים שלך ועל החוזק הפנימי...אוהבת...לוטן


אורה אשכנזי - 29/12/2004
יעלי, הורים, סבא וסבתא יקרים,
גם אם לא הכרתי את ערן אישית שותפה לכאב הצורב, אין ניחומים ואין נחמה, יש רק תקווה לימים טובים. יש להיאחז בחיים ולהנות מכל השווה הנאה ואולי, נחמה פורטה היא יעלי המדהימה... אורה


משפחת אבנר - 26/12/2004
ריקי שמוליק יעל,
טובה וישראל היקרים!
כואבים איתכם את האובדן הגדול,
של ילד שהיה בו הכל.
זכיתם לגדל את ערן ולהנות מכישוריו הרבים.
תלמיד נהדר, מפליא בנגינה,
גולש על הגלים ובן מסור לכל המשפחה.
ערן שבזמן קצר עשה כה רבות,
ערן שהיה ברור שיגיע לגדולות.
קשה לעכל את החור שנפער,
קשה להמשיך כשהלב נשבר,
קשה לדבר על ערן בזמן עבר.
אנחנו כאן רוצים לעזור ולנחם,
זכרו שתמיד נהיה איתכם.
אוהבים
מירי עפר שרון שי ושני


יעל (אחותו של ערן) הוקרא בגילוי המצבה - 24/12/2004
ערן
כבר חודש אתה לא איתנו, לא כאן.
למה הלכת? ומדוע דווקא אתה?
אין תשובה לשום שאלה.
התמונות עדיין רצות לי בראש, כאילו אתמול נסעתי לחפש אותך בשדה התעופה,
ומיד קיבלתי את הבשורה המרה.
ולפעמים זה נראה שאתה לא כאן כבר שנה,
שנה שלמה, ארוכה וקשה.
זו הפעם השלישית שאנחנו מגיעים לפה, כואבים, עצובים, בוכים ושבורים,
וכולם מסביב מחבקים ותומכים.
אבל אף אחד לא יכול להפסיק את הכאב הנוראי,
אף אחד לא יכול למלא את החור שהשארת, וזהו חור ענקי.
כולם מסביב שואלים במה אפשר לעזור,
אבל הם לא יכולים להחזירך, כדי שתמלא את החור השחור.
בבית יש שקט, שקט מאוד,
אין מי שיכנס בסערה ויספר כמה בדיחות.
החדרים שלנו צמודים כמעט 20 שנה,
ועכשיו נשארתי לבד בקומה.
בבוקר כשאני קמה ורואה את הדלת שלך סגורה, בדיוק כמו שהיתה כשהיית חוזר מהצבא,
אני עדיין עושה הכל בשקט כדי לא להפריע מנוחתך.
ובלילה לפני השינה, נדמה לי שאני שומעת רעשים בחדרך,
כמו הטלויזיה שתמיד השארת פתוחה.
ואני נכנסת לחדר, ואתה אינך,
רק הדברים שמזכירים לי את נוכחותך.
נשארתי בת יחידה לאמא ואבא, ונכדה יחידה לסבתא וסבא,
בכולם אתמוך, אני מבטיחה,
וכולנו נמשיך לחיות למענך,
כי אני יודעת שזו היתה צוואתך.
אוהבת תמיד,
אחותך הגדולה.


Sonia, Martin, Marci and Janice Cane - Dec 23rd, 2004
We are Eran's family from Philadelphia and though we are many miles away, we are in grief as well that such a smart, vibrant and terrific young man has died so young. We always had the best times together when our families were together in Israel or the United States. The last time we were together was when Riki, Shmulik, Yael and Eran were here in April 2002 for a family wedding. They stayed with us so we had many hours to share "quality time" together and we are very glad for that. We had fun sightseeing and shopping. Eran always liked to get the latest sneakers or check out an American sports store for something he couldn't find in Israel. We'll always remember Eran's big grin that stretched from ear to ear. The pictures on this website show that huge smile over and over again and we love looking at them. Eran was always happy. It seemed to us that life was always one big adventure for Eran and that he was happiest and most fulfilled when he was undertaking some new activity that he could work hard at and excel in. It was no wonder that he was talented in so many diverse things...the clarinet, windsurfing and flying, to name a few. We will always remember Eran with the fondest memories and extend our heartfelt sympathy to all his dear family as well as his many friends with wishes that you will be comforted by your memories of him as well. Our thoughts and prayers are with you with our love.


חנהלה ליבנה - 20/12/2004
את ערן ראיתי בארועים משפחתיים, יפה חייכן משכמו ומעלה, רק לאחר מותו התוודעתי לדמותו המיוחדת, המחוננת, ויוצאת הדופן, כמו כן אני חושבת שמעולם לא ראיתי משפחה שמתמודדת בדרך בה משפחת זולדן מתמודדת עם השכול הנורא, הם התגלו כאנשים אציליים מלאי חום וכח, אין לי מלים, אני יכולה רק להביע את הערכתי הרבה ואהבתי, חנהלה ליבנה


רחל גור והמשפחה - 18/12/2004
הכרתי את ערן תינוק כבן שנה בעגלה כאשר אמא ריקי באה להרשם לחוג תפירה. וכך עברו השנים עם הסיפורים על ערן, על ההשגים, הכשרון בנגינה, בגלישה וכמובן בלימודים. בכל שיחת טלפון עם ריקי ערן במרכזה וכשהתגייס על הדאגה וחוסר השינה.
לא אשכח את המהלומה שקיבלתי מגאולה אבן בחדשות ערוץ 1 בערב שישי על הטרגדיה הנוראה.
ערן, זכרך איתנו לעד, שמור על משפחתך וחזק אותם מלמעלה.
ריקי, שמוליק, יעל, טובה וישראל
אוהבים אתכם מאוד, ותמיד איתכם.


Ruth Galgut - Dec 17th, 2004
Eran, my dearest, how we all miss you - it was a privilege to have taught you English for many wonderful years.
You are always in our thoughts and as you were a star on earth so you are a star in heaven.


צוות מרץ 2003 - 17/12/2004
משפחה יקרה ואהובה,
אנו, 24 חברי הצוות, המומים עד כלות נשמתנו וכואבים את לכתו של חברינו האהוב, ערן, אשר ניסה לגעת בשמיים...
זולדן שלנו...
אתה עדיין עמנו. חי... ונושם...
כולנו זוכרים אותך, נוכח בכל ומורגש בכל מצב
בכל תקופה אותה חווינו יחדיו, היית שם ותמיד היה לך את המשעול המיוחד והייחודי שלך
כל חוויה הופנמה אצלך עד כלות. עד הקצה...
תמיד היתה בך אנרגיה יוצאת דופן אשר דחפה אותנו.
אנו זוכרים אותך זולדן, נכנס בסערה לכל מקום ואתר, מלא פעלתנות ומרץ, רוקם וזומם תוכניות בלי הרף, מפגין ידע ודעת בכל עניין ונושא.
חיוכך וצחוקך עדיין מלווים את כולנו עד רגע זה.
לא נשכח את שפת גופך ואת הדרך המיוחדת בה חיקית בחיקויך הנדירים את הסובבים אותך. ובעיקר אותנו.
זולדן יקר...
עשית עמנו את כל הנתיבים, ואתה ממשיך ותמשיך לצעוד עמנו. תמיד נזכור אותך בתור אדם אשר חי וממצה כל רגע ורגע בחייו...
משפחה יקרה,
אנו, צוות דרייפוס, איתכם... לעד...


דור אייזנר - חפ"ק מג"ד - 17/12/2004
כשעזבנו ביום חמישי בצהריים את החדר בבסיס כנראה ששכחנו לסגור את החלונות, כי כשחזרנו היום לחדר, כל שמחת החיים וכל הכיף שהיו בו ברחו דרך החלון ואנו נשארנו פה בחדר הריק מכל השמחה, עכשיו יש בו רק שקט וגעגועים אליך ואל הכיף שבא איתך.
ערן, תאמין לי שאני מאחל לעצמי ולעוד הרבה אנשים להספיק לעשות בחיים חצי ממה שאתה הספקת לעשות עד גיל 20.
אני זוכר שאת השבת האחרונה שלך עשית פה איתי ב"בית - ליד", למרות שלא היית צריך, ואני אמרתי לך "עזוב, לך הביתה, תהנה בבית", ואתה התעקשת להישאר איתי פה ב"בית - ליד" ולהיות לי לחברה.
היית לי חבר אמיתי.
"כולם מתים
אבל לא
כולם חיים"


נועה קציר - 16/12/2004
לריקי, שמוליק ויעלי- מה ניתן ונותר להגיד, מחבקת ואוהבת אתכם לעד ולתמיד
ולערן- מקווה שאתה שם למעלה שומר על המשפחה ורואה כמה אוהבים ונאהב אותך תמיד


אילה - 16/12/2004
לא ראיתי את ערן בשנים האחרונות וההפסד כולו שלי.
תמיד שמעתי דרך הורי על הצלחותיו והשגיו.
כמו כולכם חבריו ומוקיריו-נשארתי בהלם, ללא מילים ומסרבת להאמין.
במשך ימי ה"שבעה" ואף לאחריהם,ראיתי כמה חברים ואוהבים יש לערן ולמשפחה,שמעתי סיפרים וראיתי תמונות. תמיד חיוך כובש ותמיד מוקף חברים מסביב.
ערן הקסים את חבריו ואת אלו שסבבו אותו, גרף את כולם בהתלהבותו ולא נח אף לרגע-אולי כדי להספיק?
ערן הגשים את חלומותיו.
יהי זכרו ברוך.
ריקי, שמוליק, יעל, ישראל וטובה
אוהבת אתכם ומחבקת אתכם בחיבוק ענקי.
תנחומי גם לשאר המשפחה ולחבריו הרבים


מהחברים - Dec 16th, 2004
I close my eyes, only for a moment, and the moment's gone.
All my dreams, pass before my eyes, a curiosity.
Dust in the wind, all they are is dust in the wind.
Same old song, just a drop of water in an endless sea.
All we do, crumbles to the ground, though we refuse to see.
Dust in the wind, All we are is dust in the wind.
Don't hang on, nothing lasts forever but the earth and sky.
It slips away, all your money won't another minute buy.
Dust in the wind, All we are is dust in the wind.


צחי חיטין - 15/12/2004
ערן, כשאני חושב עליך עולים בזכרוני שני דברים: החיוך והאנרגיות שלך. לשניהם דבר אחד משותף - הם לעולם לא נגמרו. תמיד רצית לעשות הכל, וכל דבר שעשית, עשית הכי טוב. אם זה טניס, נגינה, גלישה, טיס... תמיד ידעתי שתגיע לגדולות ושזו רק שאלה של זמן עד שאראה אותך בעיתון. אך בחלומות הכי גרועים לא חשבתי שזה יהיה בנסיבות הללו... אין צדק בעולם ואין היגיון שילד עם נשמה טהורה ללא טיפת רוע כמו שלך, מסיים את מסעו בעולם זה בגיל 20. אולם למרות גילך, נגעת בחייהם וליבם של כל כך הרבה אנשים, וכולנו כואבים ומתגעגעים ועדיין מסרבים להאמין... כמו שאני מכיר אותך, אתה בטח מסתכל עלינו מלמעלה, ועם חיוך מלווה בתנועת ביטול אומר, שטויות, ומספר איזו בדיחה וישר רץ להרפתקה הבאה שלך, מה שזה לא יהיה שעושים שם למעלה, כי גם בזה אתה חייב להיות, זאת לא שאלה בכלל, פשוט הכי טוב.


חברים [הוקרא בלוויה] - 21/11/2004
ערן
מי היה מאמין שיבוא היום שנשב פה ונכתוב עליך,
אין שום דרך בעולם להתחיל להעלות על הנייר את גודל החלל שהותרת בנו.
מיום שישי פשוט שקט פה, אין יותר "שתי דקות היית בחוץ, נוסעים", אין יותר "אני לא יכול לדבר עכשיו אבל מחר אני בבית", אין יותר ויכוחים מטומטמים על שום דבר, אין יותר כיף.
זולדן, המרץ של כולנו, אם היית כאן עכשיו בטח היית צוחק עלינו שאנחנו חבורה של ילדות, ולוחץ שנלך לעשות משהו, משהו מיוחד.
אין דרך לסכם מה שעשינו יחד, אז פשוט נגיד לך תודה,
אוהבים לנצח, החברים.


חברים [הוקרא בלוויה] - 21/11/2004
לפני קצת יותר משבועיים נסענו בדרך חזרה אני כבר לא זוכר מאיפה, והתחיל להתנגן שיר מהמערכת באוטו, השיר היה Dust in the wind או אבק ברוח בתרגום חופשי, אז אמרת לכולנו בצחוק השטותי שלך שאת השיר הזה אנחנו חייבים לשים בהלוויה שלך, וצחקנו על זה, לכל אחד אצלנו כמעט היה אחד כזה, אהבנו לדבר על זה, על התמונות שצילמנו לפני מיליון ואחד דברים מטורפים שעשינו שיכלו להיות האחרונים וצחקנו...
שאלנו אותך עוד איך בדיוק נעשה את זה הרי זה לא כל כך במקום באמצע הכל להפעיל איזשהו רדיו ולנגן שיר, ואתה ענית שזה לא עניינך ושאנחנו פשוט צריכים לעשות את זה...
וכשהמשכנו לדבר על זה אמרת לנו באיזושהי דרך שאני כבר לא זוכר, להיות בשקט ופשוט ישבנו שם והקשבנו לשיר, ואני זוכר שבאמת הקשבנו למילים וחשבנו עליהן ועל כמה שהן יפות ועמוקות, ושם זאת היתה עוד דוגמא לצד הכל כך מיוחד שבך, שבתוך רגע, ממיליון ואחד שטויות שעשינו יכולת לעצור הכל.
באותו זמן במכונית לא הצלחתי להבין את המילים של השיר, עכשיו אחרי שקראתי ושמעתי אותו, אני כבר לא זוכר כמה פעמים, אני מתחיל להבין אותו וכמה זה נכון ואולי אתה הבנת את זה הרבה לפנינו...
זולדן, אני לא הולך להשמיע אותו פה עכשיו, מצטער... אני מאמין איכשהו שאם זה היה תלוי בך עכשיו הכל היה קורה כמו שאתה רוצה שזה יהיה, קבל בכל מקרה תרגמנו אותו וזה בינתיים הכי קרוב שאנחנו יכולים:
אני עוצם את עיני, רק לרגע -והרגע חולף,
כל חלומותיי חולפים מול עיניי.
אבק ברוח, כל שהם, אבק ברוח.
אותו שיר ישן, סתם טיפה של מים בים אינסופי,
כל שאנו עושים, מתפורר לארץ אך אנו מסרבים לראות.
אל תחכה, כלום לא נמשך לנצח מלבד השמיים והארץ,
כל שאנחנו, אבק ברוח.
שלך ושל המשפחה לנצח,
אוהבים החברים.


טובה נאמן - מחנכת בתיכון אוסטרובסקי [הוקרא בלוויה] - 21/11/2004
ערן,
באנו לכאן חבריך לספסל הלימודים בתיכון "אוסטרובסקי", ומוריך להיפרד ממך.
האמת, ציפיתי להגיד דברים בשבחך במעמד אחר בו הינך זוכה להערכה או מדלייה על אחד מכישוריך הרבים, שכן היית ברוך כשרונות.
אפייה אותך סקרנות ללא גבול לדעת ולעסוק בעוד ועוד תחומים. היית תלמיד מצטיין וספורטאי מצטיין בגלישת רוח. ידעת לחלק את זמנך בין בית הספר ובין הספורט בים שכל כך אהבת.
ראיתי את סבלך כשתקף אותך החיידק בכיתה י"א כשחזרת מהמסע לפולין והשבית אותך מפעילות במשך כחודשיים. דווקא את הנער התוסס ורב הפעלים, הושבת מפעילות. אך גם בהתנסות זו עמדת בכבוד ועם כח פנימי רב. ניערת מעליך את החיידק וחזרת להיות כבעבר, אותו נער פעיל וחיוני.
אך מעל הכל אני זוכרת אותך כדמות בולטת ואהודה על חבריך בכיתה, משלב שובבות נעורים עם הצטיינות בלימודים וחברות אמיתית.
ציפינו ממך לגדולות, אך נגזר עלינו להישאר עם זכרון פניך הצעירים, השובבים והסקרניים.
תחסר לנו ערן.


סא"ל אבי גיל - מג"ד יחס"ר [הוקרא בלוויה] - 21/11/2004
הספד לסמ"ר ערן זולדן ז"ל
להיות לוחם ולעשות כמה שיותר - זו הייתה תמצית בקשתו של ערן בשיחתנו לפני כחודשיים עת מיניתי אותו לקשר בחפ"ק שלי.
במהלך השבועות האחרונים, כשלמדנו כולנו להכיר את אופיו ואיכויותיו של ערן, הבנו כי הייתה זו גישתו לכל דבר בחיים - בים, ביבשה ובאוויר - לעשות הכל, לא לנוח לרגע, לסמן מטרה, להגיע אליה ולעבור הלאה.
רק בשבת שעברה כשנשארנו בבית ליד, ניגש אלי ערן וביקש לשוחח עימי. "מה עוד אפשר לעשות? בלילה זו הפעילות, אבל מה אפשר לעשות גם במהלך היום? באלו עוד תחומים ניתן לעסוק?
כזה היית ערן.
תכונות אלו של עשייה, של נתינה בלתי מתפשרת, יחד עם גישה חיובית וחייכנית תמידית, אפיינו אותך. רצית להיות מדריך בבית - הספר להכשרות, להתפתח לכיוונים נוספים, להתמקצע, להדריך, ללמד אחרים, ובמקביל לשמור על מקומך כלוחם בחפ"ק. לעשות עוד ועוד..
ערן,
הייתה לי הזכות להכירך אישית מקרוב ולעמוד על תכונותיך.
כמטאור בשמי הארץ היית לנו - זוהר, מהיר, מרתק, שובה נפש, וכמטאור הלכת מאיתנו.
אנו המומים וכואבים את לכתך הפתאומי, תחסר לנו עד מאוד.
אתה אומנם כאן, אולם רוחך תישאר עימנו לעד.
ריקי, שמוליק, יעל,
משפחת יחס"ר צנחנים מרכינה את ראשה ומחבקת אתכם בחום.
אין בפינו ניחומים על כאבכם, אנו איתכם ונשאר איתכם.
ערן, יהי זכרך ברוך.


סגן ישראל דרייפוס - מפקד צוות [הוקרא בלוויה] - 21/11/2004
שמואל, ריקי ויעל יקרים,
ערן, (או זולדן כמו שקראנו לך)
אתמול כשישבתי ודיברתי עם אביך, גיליתי (מה שידעתי בליבי תמיד) שלא הכרתי אותך, לא הכרתי.
לעיני נגלה רק קצה הקרחון, קצה קצה של עולם שניתן רק להתפעם ממנו ולקנא.
היו לך שאיפות וחלומות שהגיעו רחוק, רחוק רחוק הרבה מעבר לנקודת זמן שעמדת בה.
היום אני מבין, מבין באיחור, שהצבא היה קטן למידות שלך.
ניסיתי ביומיים האחרונים לנסות ולהקפיא את הרגע בו אתה מבין שהטיסה לא תצלח, לא הפעם, מה עבר לך בראש - אני בטוח שלא חששת כי תמיד רצית יותר ולא פחדת.
אני מנחש שרק הצטערת, הצטערת על הכאב של המשפחה שכל כך הערכת ואהבת ועל החברים שתמיד היית מוקף.
כשהתרסקת, התרסקו איתך גם כל החלומות.
כשנפרדו דרכנו לפני ארבעה חודשים, אמרתי לך (על הספסל מאחורה ביחידה, אתה בטוח זוכר) שאני מאמין בך ויודע שעוד תגיע רחוק.
האמנתי בך באמת.
היום נפרדות דרכנו לתמיד, מכאן, למרות שאני בטוח שמאוד תרצה (כי הרי אתה לא יודע לשבת במקום אחד יותר משתי דקות), אתה מאוד תרצה, אבל לא תוכל לצאת.
רציתי רק אם תרשה לי, לבקש ממך סליחה, סליחה אם לא נהגתי בך כראוי, סליחה אם לא ידעתי להעריך מספיק מה שהיה לי בידיים.
סליחה אם ציערתי אותך, סליחה אם גם קצת מאוחר מידי.
להתראות ערן, אנחנו מבטיחים להיות כאן בשביל המשפחה היקרה שלך.
ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך.


נטע לוין [הוקרא בלוויה] - 21/11/2004
היינו ילדים וזה היה מזמן,
עקשנים, תחרותיים ובעיקר פטפטנים.
נלחמנו בגלים וברוח, צעקנו וצחקנו ובעיקר חלמנו לנצח.
בקיץ ובחורף, ללא מאמן רק שנינו, יצאנו לשיוטים ללב ים פתוח,
פמפמנו או פטפטנו והרבה צחקנו.
נסענו למדינות זרות להגשים חלומות, וידענו גם להתחלק באכזבות.
התבגרנו שם ביחד, הגבהנו מפרש והחבל מתחנו,
נקשרנו בין מים לשמיים, פתרנו בגרויות על המים.
תשובות לחידות שלך נתתי ובעיקר הרבה צחקנו.
גם לצבא הלכנו ותמיד תרמנו.
את החום והביישנות רק שנינו הכרנו.
ולפתע אותי לבד על החוף השארת ובדמעות את הים הותרת.
מסתכלת בתמונה ועודני לא מאמינה.
ואמור לי מדוע אני כאן לבדי עם הרוח?
נטע


תום גולדווסר - חבר של ערן - 19/11/2004
זולדן!!
למה? באמת, כל הזמן אתה מחפש דברים חדשים. עוד ריגושים ועוד ריגושים.
מכיתה ו', כל שנה מדי שנה אני ראיתי אותך בשדה התעופה. לא ידעתי מי אתה, אבל תמיד נפגשנו, תמיד חייכת לכיווני את החיוך הערמומי הזה שלך, עם מן ניצוץ בעין, והמשכת ללכת. בדרך חזרה מהסקי שוב נפגשנו, ושוב אותו חיוך.
אחרי שנתיים, כבר אמרנו שלום וזה הפך למעין מפגש קבוע לפני כל טיול סקי.
עד שבתיכון נפגשנו רשמית. זה היה מוזר, אותו חיוך, אותו ניצוץ, אבל עם שם הפעם.
קשה לי להעלות אפילו זיכרון אחד שבו אתה לא מחייך. תמיד עושה רעש, תמיד צודק, תמיד חייב לבלוט ולהגיד את דבריך.
זה מה שאהבתי בך, לא היתה לך בושה, רצית, ניסית, עשית.
זולדן אתה חבר טוב, הבדיחות המעצבנות שלך, הציניות והחוצפה, אבל בסופו של דבר, אף פעם לא אמרת שאתה לא יכול לעזור.
הניצוץ והחיוך שלך ישארו איתי תמיד.
תודה על הזמנים המיוחדים שעברנו יחד, ולאן שהגעת, תמשיך לשמח את כולם.
ואני מקווה שהשלג טוב כל העונה!
אוהב אותך מכל הלב,
תום.


Page: Split



Your name (optional):


Retype the digits you see here: