ערן,
באנו לכאן חבריך לספסל הלימודים בתיכון "אוסטרובסקי", ומוריך להיפרד ממך.
האמת, ציפיתי להגיד דברים בשבחך במעמד אחר בו הינך זוכה להערכה או מדלייה על אחד מכישוריך הרבים, שכן היית ברוך כשרונות.
אפייה אותך סקרנות ללא גבול לדעת ולעסוק בעוד ועוד תחומים. היית תלמיד מצטיין וספורטאי מצטיין בגלישת רוח. ידעת לחלק את זמנך בין בית הספר ובין הספורט בים שכל כך אהבת.
ראיתי את סבלך כשתקף אותך החיידק בכיתה י"א כשחזרת מהמסע לפולין והשבית אותך מפעילות במשך כחודשיים. דווקא את הנער התוסס ורב הפעלים, הושבת מפעילות. אך גם בהתנסות זו עמדת בכבוד ועם כח פנימי רב. ניערת מעליך את החיידק וחזרת להיות כבעבר, אותו נער פעיל וחיוני.
אך מעל הכל אני זוכרת אותך כדמות בולטת ואהודה על חבריך בכיתה, משלב שובבות נעורים עם הצטיינות בלימודים וחברות אמיתית.
ציפינו ממך לגדולות, אך נגזר עלינו להישאר עם זכרון פניך הצעירים, השובבים והסקרניים.
תחסר לנו ערן.

הספד לסמ"ר ערן זולדן ז"ל
להיות לוחם ולעשות כמה שיותר - זו הייתה תמצית בקשתו של ערן בשיחתנו לפני כחודשיים עת מיניתי אותו לקשר בחפ"ק שלי.
במהלך השבועות האחרונים, כשלמדנו כולנו להכיר את אופיו ואיכויותיו של ערן, הבנו כי הייתה זו גישתו לכל דבר בחיים - בים, ביבשה ובאוויר - לעשות הכל, לא לנוח לרגע, לסמן מטרה, להגיע אליה ולעבור הלאה.
רק בשבת שעברה כשנשארנו בבית ליד, ניגש אלי ערן וביקש לשוחח עימי. "מה עוד אפשר לעשות? בלילה זו הפעילות, אבל מה אפשר לעשות גם במהלך היום? באלו עוד תחומים ניתן לעסוק?
כזה היית ערן.
תכונות אלו של עשייה, של נתינה בלתי מתפשרת, יחד עם גישה חיובית וחייכנית תמידית, אפיינו אותך. רצית להיות מדריך בבית - הספר להכשרות, להתפתח לכיוונים נוספים, להתמקצע, להדריך, ללמד אחרים, ובמקביל לשמור על מקומך כלוחם בחפ"ק. לעשות עוד ועוד..
ערן,
הייתה לי הזכות להכירך אישית מקרוב ולעמוד על תכונותיך.
כמטאור בשמי הארץ היית לנו - זוהר, מהיר, מרתק, שובה נפש, וכמטאור הלכת מאיתנו.
אנו המומים וכואבים את לכתך הפתאומי, תחסר לנו עד מאוד.
אתה אומנם כאן, אולם רוחך תישאר עימנו לעד.
ריקי, שמוליק, יעל,
משפחת יחס"ר צנחנים מרכינה את ראשה ומחבקת אתכם בחום.
אין בפינו ניחומים על כאבכם, אנו איתכם ונשאר איתכם.
ערן, יהי זכרך ברוך.

שמואל, ריקי ויעל יקרים,
ערן, (או זולדן כמו שקראנו לך)
אתמול כשישבתי ודיברתי עם אביך, גיליתי (מה שידעתי בליבי תמיד) שלא הכרתי אותך, לא הכרתי.
לעיני נגלה רק קצה הקרחון, קצה קצה של עולם שניתן רק להתפעם ממנו ולקנא.
היו לך שאיפות וחלומות שהגיעו רחוק, רחוק רחוק הרבה מעבר לנקודת זמן שעמדת בה.
היום אני מבין, מבין באיחור, שהצבא היה קטן למידות שלך.
ניסיתי ביומיים האחרונים לנסות ולהקפיא את הרגע בו אתה מבין שהטיסה לא תצלח, לא הפעם, מה עבר לך בראש - אני בטוח שלא חששת כי תמיד רצית יותר ולא פחדת.
אני מנחש שרק הצטערת, הצטערת על הכאב של המשפחה שכל כך הערכת ואהבת ועל החברים שתמיד היית מוקף.
כשהתרסקת, התרסקו איתך גם כל החלומות.
כשנפרדו דרכנו לפני ארבעה חודשים, אמרתי לך (על הספסל מאחורה ביחידה, אתה בטוח זוכר) שאני מאמין בך ויודע שעוד תגיע רחוק.
האמנתי בך באמת.
היום נפרדות דרכנו לתמיד, מכאן, למרות שאני בטוח שמאוד תרצה (כי הרי אתה לא יודע לשבת במקום אחד יותר משתי דקות), אתה מאוד תרצה, אבל לא תוכל לצאת.
רציתי רק אם תרשה לי, לבקש ממך סליחה, סליחה אם לא נהגתי בך כראוי, סליחה אם לא ידעתי להעריך מספיק מה שהיה לי בידיים.
סליחה אם ציערתי אותך, סליחה אם גם קצת מאוחר מידי.
להתראות ערן, אנחנו מבטיחים להיות כאן בשביל המשפחה היקרה שלך.
ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך.

היינו ילדים וזה היה מזמן,
עקשנים, תחרותיים ובעיקר פטפטנים.
נלחמנו בגלים וברוח, צעקנו וצחקנו ובעיקר חלמנו לנצח.
בקיץ ובחורף, ללא מאמן רק שנינו, יצאנו לשיוטים ללב ים פתוח,
פמפמנו או פטפטנו והרבה צחקנו.
נסענו למדינות זרות להגשים חלומות, וידענו גם להתחלק באכזבות.
התבגרנו שם ביחד, הגבהנו מפרש והחבל מתחנו,
נקשרנו בין מים לשמיים, פתרנו בגרויות על המים.
תשובות לחידות שלך נתתי ובעיקר הרבה צחקנו.
גם לצבא הלכנו ותמיד תרמנו.
את החום והביישנות רק שנינו הכרנו.
ולפתע אותי לבד על החוף השארת ובדמעות את הים הותרת.
מסתכלת בתמונה ועודני לא מאמינה.
ואמור לי מדוע אני כאן לבדי עם הרוח?
נטע

זולדן!!
למה? באמת, כל הזמן אתה מחפש דברים חדשים. עוד ריגושים ועוד ריגושים.
מכיתה ו', כל שנה מדי שנה אני ראיתי אותך בשדה התעופה. לא ידעתי מי אתה, אבל תמיד נפגשנו, תמיד חייכת לכיווני את החיוך הערמומי הזה שלך, עם מן ניצוץ בעין, והמשכת ללכת. בדרך חזרה מהסקי שוב נפגשנו, ושוב אותו חיוך.
אחרי שנתיים, כבר אמרנו שלום וזה הפך למעין מפגש קבוע לפני כל טיול סקי.
עד שבתיכון נפגשנו רשמית. זה היה מוזר, אותו חיוך, אותו ניצוץ, אבל עם שם הפעם.
קשה לי להעלות אפילו זיכרון אחד שבו אתה לא מחייך. תמיד עושה רעש, תמיד צודק, תמיד חייב לבלוט ולהגיד את דבריך.
זה מה שאהבתי בך, לא היתה לך בושה, רצית, ניסית, עשית.
זולדן אתה חבר טוב, הבדיחות המעצבנות שלך, הציניות והחוצפה, אבל בסופו של דבר, אף פעם לא אמרת שאתה לא יכול לעזור.
הניצוץ והחיוך שלך ישארו איתי תמיד.
תודה על הזמנים המיוחדים שעברנו יחד, ולאן שהגעת, תמשיך לשמח את כולם.
ואני מקווה שהשלג טוב כל העונה!
אוהב אותך מכל הלב,
תום.