Guestbook


In this page, you can write in the guestbook in memory of Eran. You will find the form to do so at the bottom of the page. New messages are added at the top. You may browse through the pages, or press "All" to view all messages in one page.


Page: 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 [19] 20 All


חברים [הוקרא בלוויה] - 21/11/2004
לפני קצת יותר משבועיים נסענו בדרך חזרה אני כבר לא זוכר מאיפה, והתחיל להתנגן שיר מהמערכת באוטו, השיר היה Dust in the wind או אבק ברוח בתרגום חופשי, אז אמרת לכולנו בצחוק השטותי שלך שאת השיר הזה אנחנו חייבים לשים בהלוויה שלך, וצחקנו על זה, לכל אחד אצלנו כמעט היה אחד כזה, אהבנו לדבר על זה, על התמונות שצילמנו לפני מיליון ואחד דברים מטורפים שעשינו שיכלו להיות האחרונים וצחקנו...
שאלנו אותך עוד איך בדיוק נעשה את זה הרי זה לא כל כך במקום באמצע הכל להפעיל איזשהו רדיו ולנגן שיר, ואתה ענית שזה לא עניינך ושאנחנו פשוט צריכים לעשות את זה...
וכשהמשכנו לדבר על זה אמרת לנו באיזושהי דרך שאני כבר לא זוכר, להיות בשקט ופשוט ישבנו שם והקשבנו לשיר, ואני זוכר שבאמת הקשבנו למילים וחשבנו עליהן ועל כמה שהן יפות ועמוקות, ושם זאת היתה עוד דוגמא לצד הכל כך מיוחד שבך, שבתוך רגע, ממיליון ואחד שטויות שעשינו יכולת לעצור הכל.
באותו זמן במכונית לא הצלחתי להבין את המילים של השיר, עכשיו אחרי שקראתי ושמעתי אותו, אני כבר לא זוכר כמה פעמים, אני מתחיל להבין אותו וכמה זה נכון ואולי אתה הבנת את זה הרבה לפנינו...
זולדן, אני לא הולך להשמיע אותו פה עכשיו, מצטער... אני מאמין איכשהו שאם זה היה תלוי בך עכשיו הכל היה קורה כמו שאתה רוצה שזה יהיה, קבל בכל מקרה תרגמנו אותו וזה בינתיים הכי קרוב שאנחנו יכולים:
אני עוצם את עיני, רק לרגע -והרגע חולף,
כל חלומותיי חולפים מול עיניי.
אבק ברוח, כל שהם, אבק ברוח.
אותו שיר ישן, סתם טיפה של מים בים אינסופי,
כל שאנו עושים, מתפורר לארץ אך אנו מסרבים לראות.
אל תחכה, כלום לא נמשך לנצח מלבד השמיים והארץ,
כל שאנחנו, אבק ברוח.
שלך ושל המשפחה לנצח,
אוהבים החברים.


טובה נאמן - מחנכת בתיכון אוסטרובסקי [הוקרא בלוויה] - 21/11/2004
ערן,
באנו לכאן חבריך לספסל הלימודים בתיכון "אוסטרובסקי", ומוריך להיפרד ממך.
האמת, ציפיתי להגיד דברים בשבחך במעמד אחר בו הינך זוכה להערכה או מדלייה על אחד מכישוריך הרבים, שכן היית ברוך כשרונות.
אפייה אותך סקרנות ללא גבול לדעת ולעסוק בעוד ועוד תחומים. היית תלמיד מצטיין וספורטאי מצטיין בגלישת רוח. ידעת לחלק את זמנך בין בית הספר ובין הספורט בים שכל כך אהבת.
ראיתי את סבלך כשתקף אותך החיידק בכיתה י"א כשחזרת מהמסע לפולין והשבית אותך מפעילות במשך כחודשיים. דווקא את הנער התוסס ורב הפעלים, הושבת מפעילות. אך גם בהתנסות זו עמדת בכבוד ועם כח פנימי רב. ניערת מעליך את החיידק וחזרת להיות כבעבר, אותו נער פעיל וחיוני.
אך מעל הכל אני זוכרת אותך כדמות בולטת ואהודה על חבריך בכיתה, משלב שובבות נעורים עם הצטיינות בלימודים וחברות אמיתית.
ציפינו ממך לגדולות, אך נגזר עלינו להישאר עם זכרון פניך הצעירים, השובבים והסקרניים.
תחסר לנו ערן.


סא"ל אבי גיל - מג"ד יחס"ר [הוקרא בלוויה] - 21/11/2004
הספד לסמ"ר ערן זולדן ז"ל
להיות לוחם ולעשות כמה שיותר - זו הייתה תמצית בקשתו של ערן בשיחתנו לפני כחודשיים עת מיניתי אותו לקשר בחפ"ק שלי.
במהלך השבועות האחרונים, כשלמדנו כולנו להכיר את אופיו ואיכויותיו של ערן, הבנו כי הייתה זו גישתו לכל דבר בחיים - בים, ביבשה ובאוויר - לעשות הכל, לא לנוח לרגע, לסמן מטרה, להגיע אליה ולעבור הלאה.
רק בשבת שעברה כשנשארנו בבית ליד, ניגש אלי ערן וביקש לשוחח עימי. "מה עוד אפשר לעשות? בלילה זו הפעילות, אבל מה אפשר לעשות גם במהלך היום? באלו עוד תחומים ניתן לעסוק?
כזה היית ערן.
תכונות אלו של עשייה, של נתינה בלתי מתפשרת, יחד עם גישה חיובית וחייכנית תמידית, אפיינו אותך. רצית להיות מדריך בבית - הספר להכשרות, להתפתח לכיוונים נוספים, להתמקצע, להדריך, ללמד אחרים, ובמקביל לשמור על מקומך כלוחם בחפ"ק. לעשות עוד ועוד..
ערן,
הייתה לי הזכות להכירך אישית מקרוב ולעמוד על תכונותיך.
כמטאור בשמי הארץ היית לנו - זוהר, מהיר, מרתק, שובה נפש, וכמטאור הלכת מאיתנו.
אנו המומים וכואבים את לכתך הפתאומי, תחסר לנו עד מאוד.
אתה אומנם כאן, אולם רוחך תישאר עימנו לעד.
ריקי, שמוליק, יעל,
משפחת יחס"ר צנחנים מרכינה את ראשה ומחבקת אתכם בחום.
אין בפינו ניחומים על כאבכם, אנו איתכם ונשאר איתכם.
ערן, יהי זכרך ברוך.


סגן ישראל דרייפוס - מפקד צוות [הוקרא בלוויה] - 21/11/2004
שמואל, ריקי ויעל יקרים,
ערן, (או זולדן כמו שקראנו לך)
אתמול כשישבתי ודיברתי עם אביך, גיליתי (מה שידעתי בליבי תמיד) שלא הכרתי אותך, לא הכרתי.
לעיני נגלה רק קצה הקרחון, קצה קצה של עולם שניתן רק להתפעם ממנו ולקנא.
היו לך שאיפות וחלומות שהגיעו רחוק, רחוק רחוק הרבה מעבר לנקודת זמן שעמדת בה.
היום אני מבין, מבין באיחור, שהצבא היה קטן למידות שלך.
ניסיתי ביומיים האחרונים לנסות ולהקפיא את הרגע בו אתה מבין שהטיסה לא תצלח, לא הפעם, מה עבר לך בראש - אני בטוח שלא חששת כי תמיד רצית יותר ולא פחדת.
אני מנחש שרק הצטערת, הצטערת על הכאב של המשפחה שכל כך הערכת ואהבת ועל החברים שתמיד היית מוקף.
כשהתרסקת, התרסקו איתך גם כל החלומות.
כשנפרדו דרכנו לפני ארבעה חודשים, אמרתי לך (על הספסל מאחורה ביחידה, אתה בטוח זוכר) שאני מאמין בך ויודע שעוד תגיע רחוק.
האמנתי בך באמת.
היום נפרדות דרכנו לתמיד, מכאן, למרות שאני בטוח שמאוד תרצה (כי הרי אתה לא יודע לשבת במקום אחד יותר משתי דקות), אתה מאוד תרצה, אבל לא תוכל לצאת.
רציתי רק אם תרשה לי, לבקש ממך סליחה, סליחה אם לא נהגתי בך כראוי, סליחה אם לא ידעתי להעריך מספיק מה שהיה לי בידיים.
סליחה אם ציערתי אותך, סליחה אם גם קצת מאוחר מידי.
להתראות ערן, אנחנו מבטיחים להיות כאן בשביל המשפחה היקרה שלך.
ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך.


נטע לוין [הוקרא בלוויה] - 21/11/2004
היינו ילדים וזה היה מזמן,
עקשנים, תחרותיים ובעיקר פטפטנים.
נלחמנו בגלים וברוח, צעקנו וצחקנו ובעיקר חלמנו לנצח.
בקיץ ובחורף, ללא מאמן רק שנינו, יצאנו לשיוטים ללב ים פתוח,
פמפמנו או פטפטנו והרבה צחקנו.
נסענו למדינות זרות להגשים חלומות, וידענו גם להתחלק באכזבות.
התבגרנו שם ביחד, הגבהנו מפרש והחבל מתחנו,
נקשרנו בין מים לשמיים, פתרנו בגרויות על המים.
תשובות לחידות שלך נתתי ובעיקר הרבה צחקנו.
גם לצבא הלכנו ותמיד תרמנו.
את החום והביישנות רק שנינו הכרנו.
ולפתע אותי לבד על החוף השארת ובדמעות את הים הותרת.
מסתכלת בתמונה ועודני לא מאמינה.
ואמור לי מדוע אני כאן לבדי עם הרוח?
נטע


Page: 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 [19] 20 All



Your name (optional):


Retype the digits you see here: