I technecally dont know you but in truth I do. Avraham talks a lot about you. You seem to always come up at some point and I feel like I know you personally. I know you are missed by so many. I wished that you could have been in mine and Avrahams wedding to celebrate with us in person...Avraham also expressed this wish.He as well as I will never forget you.My you rest in peace.

zoldan, im amazed by you, i trully am. i go through these pages reading peoples words, seeing how even today your spirit, your story if i may call it that, is as strong as ever. people who you've never met, kids that heard about you from teachers are touched by you! you show them what it is to really live. what it is to be the best and try your hardest and peruse your dreams and goals. im not sure what exactly i want to tell you, maybe that im proud of you, i feel privileged to have known you and honored to be able to call you my friend. thank you...love you! and keep the powder fresh!

היום יום הזכרון ה - 27.04.09, עת חזרתי עם ילדיי מגני הילדים, ביקשתי לעצור עמם באנדרטת הצנחנים על-מנת להתת להם הסבר על מהות היום הזה, והם באופן ספונטאני הניחו את הדגל שקיבלו בגן הילדים שבקיבוץ בתוך אותיות שמו של ערן ז"ל, וביקשו לדעת יותר על החייל שבאותיות שמו הניחו את הדגל ומאד שמחתי לגלות הערב בגוגל את אתר ההנצחה הזה ואכן אדאג להעביר להם את המידע אודות ערן ז"ל.

כאשר מישהו מאיתנו מאבד את החבר הטוב והקרוב שלו, הוא לא מקבל שום תואר.
לא "יתום", לא "אלמן" ולא "שכול".
לאנשים במצב כמו שאנחנו, החברים, נמצאים היום אין שום תואר. פשוט חסר.
את החוסר הגדול הזה במילה מתאימה אחת, אני רוצה לנסות למלא בכמה מילים.
 
כל אחד מאיתנו הכיר את ערן במשך תקופה שונה, וזכה להכיר אותו בנסיבות שונות ובמצבים אחרים.
ערן, עד כמה היית מוכשר בכל כך הרבה תחומים שונים כולנו פה יודעים, ועל שההספק שלך היה כמו של אדם בן ארבעים.
מאותו בוקר יום ראשון בקורס מו"ס שבו הכרתי אותך הבנתי, שאתה שייך לאותו קומץ האנשים שאפשר להגיד עליהם המון דברים אבל, אי אפשר, פשוט אי אפשר להיות אדישים אליהם.
לא היית מסוגל לשבת דקה אחת בשקט - לא הפסקת לעשות דברים. השפעת על הסביבה שלך ולא הושפעת על ידה.
באותו יום שישי, ארור, אחר הצהריים עם קבלת הידיעה - עוד לא עיקלנו את משמעויות הבשורה.
ברגע הכל נהיה יותר שקט.
ערן, מי יעשה חיקויים של כלילה? מי ינסה, בלי הצלחה, להגן על ה"צופיפניקים" ועל כל ה"רעננים" בויכוחים עם אברהם? שאני אף פעם לא ממש הבנתי..
אותם הכניסות בסערה לחדרים נפסקו פתאום. ומה לנו נשאר??? רק החלל הגדול שהותרת עד היום.
 
כמעט בכל פעם שאני רואה מטוס קל בשמיים, שאני מביט בשייטים בים, כשאני שומע על תזמורות של בני נוער, כשמעלים זכרונות מהצבא, אפילו במטווחים במסגרת העבודה - וסתם לפעמים בלי סיבה, אני מוצא את עצמי מדבר עליך, מספר עליך.
ערן, אתה פתיל יצירה שכבה ללא טעם,
שתמיד יפרח ולעולם לא יקמול.
 
בנסיבות מצערות זכינו להכיר משפחה מופלאה, שאוהבת בלי סוף.
שמוליק, ריקי, יעל, סבא ישראל וסבתא טובה -
תמיד לצדכם, החברים מהצוות.

ערן היקר,
 
לפני 4 שנים, ויום, עוד היית איתנו. חיית איתנו.
לבשת את המדים באותו יום ראשון והלכת לצבא. לא ידענו שאותו שבוע עומד להיות כל כך ארוך. הוא נמשך כבר 4 שנים.
אומרים שהזמן מרפא. זה אפילו לא חצי אמת. ואצלך ערן, הזמן רק מכאיב. ברור לי מה תכננת ליום בו היית צריך להשתחרר. היית מן הסתם מארגן את ה "טיול של אחרי הצבא" לך ולכל החבר'ה שהיו מצטרפים אליך. אח"כ היית חוזר וממשיך לאוניברסיטה ומשם השמיים היו הגבול. זה נכון, החברים הולכים במסלול בשבילך ויש לך נציגים טובים. אבל אתה ערן עצרת מלכת ואת זה הזמן לא ירפא לעולם.
 
אתמול בלילה נכנסתי לאתר שבנו לזכרך. הצצתי בסרטונים ובתמונות שלך, עברתי על אין ספור תרשומות בספר אורחים והדלקתי נר. שם אתה חי, השמחה שלך עדיין צוחקת והעיניים עודן חולמות. אני מסתכל על תוואי הפנים שלנו החברים והמשפחה, קצת הזדקנו,קצת קמטים ,אתה ערן נשארת בן עשרים.
 
בחרת להתגייס, התנדבת לשרת וזאת על אף שיכולת להמשיך להגשים את החלומות האישיים שלך. וויתרת על טובתך האישית למען המדינה והיית לחלק מקבוצה מיוחדת של אנשים שהם לא מובנים מאליהם. ודאי לא היום.
אגב, אין לי ספק שגם במילואים היינו נפגשים.
 
במלחמת לבנון השנייה השתתפתי במאמץ העיקרי של כוחות המילואים של היחידה. ביום שבת ה-12 לאוגוסט לפנות בוקר מרחק 400 מטר מאיתנו הופל מסוק יסעור ובו חמישה אנשי צוות. הייתי עד לרגעים האחרונים שלהם. איך הטיל מתביית על המנוע ואח"כ הניסיון הנואש של אנשי הצוות לייצב את המסוק באוויר, ההתרסקות והשקט שאחרי. ההלם. קשה לתאר מחזה שכזה.
רגעים מאוחר יותר עדיין בין השיחים, נזכרתי בדברים שאמרתי לך בלוויה, ניסתי להקפיא את הרגע בו אתה מבין שהטיסה לא תצלח, מה עבר לך בראש - אני בטוח שלא חששת כי תמיד רצית יותר ולא פחדת. אני מנחש שרק הצטערת, הצטערת על הכאב של המשפחה שכל כך הערכת ואהבת ועל החברים שתמיד היית מוקף.
 
לפני ארבע שנים כשליווינו אותך בפעם האחרונה אמרנו כאן "דע מאין באת ולאן אתה הולך". ערן, אתה ידעת לאן אתה הולך הצבת לך מטרות וכבשת אותם. היית אהוב על חבריך ונערץ על ידי משפחתך.
 
זיכרונך יקר לכולנו.
מתגעגעים החברים.
זוכר תמיד,
ישראל.