|
Guestbook
In this page, you can write in the guestbook in memory of Eran. You will find the form to do so at the bottom of the page. New messages are added at the top. You may browse through the pages, or press "All" to view all messages in one page. נטע לוין - 19/11/2008 היום לפני ארבע שנים. התעוררתי הבוקר בתחושה מוזרה, בכל בוקר אני מתעוררת לעוד יום במרוץ החיים... רצה.רצה... והנה חולף לו עוד יום. אבל היום ההרגשה שונה -לפתע הרגלים לא רוצות להתרומם, הדופק מואץ מבלי כל מאמץ .. אני כאן אבל לא כאן, חושבת על הזמן שחלף ואיפה היית היום. עוצרת את המרוץ ונזכרת בך, באדם,בחיוך,בשמחת החיים ובכל הדברים הרבים שלמדתי ממך...... עד היום בכל ריצה אני לא עוצרת ב20 דק ותמיד ממשיכה ל30 ולפעמים שקשה אני נזכרת במה שהיית אומר לי וממשיכה לרוץ. ערן,תדע שאני לא שכחתי. דנה - 24/10/2008 לא מפסיקים לחשוב עליך ערן לפעמים צריך משהו שיזכיר אז הנה היום הייתי בהלוויה של חבר שנהרג בצוקית בתאונה בקורס טיס. הוא היה גולש קייט, ונזכרתי איך כל כך רצית שאני אלמד אותך קייט... כבר קבענו איזה יום בהרצליה אבל לא יצא בסוף... מי חשב אז שלא יהיו עוד הזדמנויות לעשות את זה. אם תיפגשו שם למעלה אתה תתחבר אליו מיד, את שניכם היה אפשר לזהות במים בקלות- פשוט רואים חיוך גולש! אורי עובדיה - 10/10/2008 למשפחת זולדן, לסבתא טובה וסבא ישראל ולכל הסובבים "למורשת ערן זולדן", באהבה ובערגה ותוגה. זה לא מקרה שיום הולדתך ויום הזכרון לחללי מלחמת יום הכיפורים חלים כמעט בעת אחת. כיוון שלוחמים כמותכם שיצרו מורשת בחייהם הקצרים חרטו בליבנו לעולמים את הערך העליון להקריב את עצמנו לאהבת האדם לזולתו. וכפי שאביך שמוליק כתב בחנוכת חדר ההנצחה בבסיס פלסר"צ: "ערן, כמה חבל". זוכר, כל רגע, במשך כל ימות השנה, דוד "רומק" נוי שיוו - 25/12/2007 בבית הספר סיפרו לנו עלייך המון דברים , איך שהיית מצליח בענפיי ספורט . אני מאמינה למורות שמספרות עלייך את הדברים האלו ואפילו שאני לא מכירה אותך ... אני מתגעגעת . מתן ברוורמן - 16/11/2007 (דברים שנכתבו עבור האזכרה של ערן) ערן, יש לי סיפור קטן בשבילך, אחרי כל המולת הפרידה, הנחיתה, העיר הגדולה, המסיבות, הנסיעות. הגעתי לפסגה של הר קטן, צנוע כזה- מוזר, שקט. ידוע שאדם מודד את התקדמותו בעזרת הפסגות אותן הוא צולח, אז כנראה ששם באמת התחיל הטיול שלי. אני מודה ומתוודה שעד אז לא כל כך חשבתי עליך. זה לא ששכחתי, שרציתי. פשוט עם כל הריצות, ההיכרויות, הניסיונות, המוח מתרוקן- לא זוכרים אף אחד. הרי בשביל זה נסענו לא? אבל אז, עם כל השקט מסביב, עמודי הגרניט האדירים, כיפת הקרח הדרומית שנמשכת מתחת לרגלים עד מה שנראה כמו האינסוף... מצאתי אותך לידי. אני זוכר שהתפלאתי פתאום, "אותך לא ראיתי הרבה זמן" אמרתי לך, אולי לעצמי. שקעתי במחשבות, קצת עייף, קצת מסונוור מגושי הקוורץ הקטנים שמכסים את הקרקע הוולקנית, פתאום טפח על שכמי בעדינות איש זקן. ובראותו שאני מהורהר אמר בחיוך "ההר הקטן הזה, בגלל שהוא מנצנץ, היה במשך שנים נקודת ציון בנתיב הטיסה הישן של האנדים. אומרים שמי שסימן אותו היה אקזופרי- סופרו של הנסיך הקטן". הזקן דיבר בטבעיות, כאילו הוא מסביר את הדבר הכי פשוט בעולם. כאילו ראה אותך יושב לידי שם על הסלע. הרמתי אבן קטנה אז, ובלי לשים לב הנחתי אותה בכיס. האבן נמצאה עלי מאז בכל מקום (זה לא מסובך כמו שזה נשמע- בטיול גם ככה לובשים את אותו זוג מכנסיים במשך- 10 חודשים). האבן שלך ערן. הטיול שלך. ההר ההוא שלך. אני לוקח את האבן המוזרה הזו, שאיכשהו משקלה כבד וקל גם יחד- גם השבוע, אל הצד השני של העולם הפעם. אולי אניח אותה אצלך פה יום אחד. עם כל זיכרונותיה וחוויותיה- שלך היא. |
