אני לא זוכר בדיוק מה היה מזג האוויר היום לפני תשע שנים. אני חושב שזה היה די דומה להיום. אולי מעט יותר סתווי. מאז ירד פה לא מעט גשם, בירושלים גם שלג כמה פעמים. התחלפו פה שלושה ראשי ממשלה. הייתה מלחמה אחת (תלוי איך סופרים...), מחירי הדירות עלו, יאיר לפיד שר האוצר (אני רציני...) יש לנו אפילו כמה מדליות אולימפיות על אף שבינינו ענף השייט קצת נחלש, Facebook ,Whatsapp, אייפון, גלקסי (אגב אני מאמין שהיית לוקח אייפון...). אבל כל זה באמת שטויות.
בכל מה שקשור לחברים ולמשפחה שלך אתה בטח יותר מעודכן. נעשית דוד, שמוליק וריקי סבא וסבתא. חלק מהחברים התחתנו, אפילו ילדים פה ושם.
זה בסדר, אתה לא צריך להרגיש רע שאתה לא פה. אנחנו מרגישים.
החיים פה ממשיכים, מתקדמים. חלקנו משתנים, הייתי אומר מתבגרים, אחרים יגידו מזדקנים. אבל בזיכרון שלך אנחנו כולנו בדיוק כמו לפני תשע שנים. חלקנו לובש מדים, חלקנו יושב ליד הג'יפ בסיומו של ניווט או רץ למקלחות אחרי מד"ס יום א'. בדיוק כמו שאתה בזיכרון שלנו.
אני יכול לספר לך ארוכות על כל מה שחלף פה בשנים האחרונות, על אף שאני באמת מאמין שאתה רואה מלמעלה הכל ויודע את האמת טוב יותר ממני.
מה שאתה לא יכול לראות ממרחק של כמה אלפי ק"מ זה לדעת את ההרגשות שלנו. ואת זה באתי להגיד לך ולמשפחה שלך. אתה בלב של כולנו. אתה, ההורים המקסימים שלך, אחותך, גיסך החדש ובן הקטן.
אף אחד לא שכח אותך.
ניפגש "אולי בזמן אחר, אולי במציאות אחרת...". טוב אתה בטח יודע שזה לא כל כך פוליטקלי קורקט היום, אז מה אתה אומר, בוא נסכם ש "ניפגש בסוף אתה יודע..."
להתראות חבר.

לא זכיתי להכיר את בינכם היקר אני יודע שאין ולו מעט נחמה לאסונכם
אך הנני מוצא לנכון לחזק אתכם ומי יתן וזה יקל ולו למעט על כאבכם העצום
ברגשי כבוד והשתתפות בצער כנים
דוד חיים

זולדן,
זה מוזר. כבר עברו להן שמונה שנים - כמספר החברים מהגרעין הקשה, היום אנחנו רק שבעה.
שבוע שעבר, עידן ואני רכבנו על אופניים. עידן העלה רצון להכניס את כל החבר'ה לרכיבה ואני בתגובה הזכרתי לו שגם אתה היית רוכב עם עידו, גל ואיתי, הרבה לפני שאחרים הצטרפו. אני זוכר רכיבה משותפת שלנו באזור עוספיה, בכרמל, באותו אזור שנשרף לאחרונה, אנחנו היינו המיומנים והותיקים, אבל אתה הוא זה שהשארת לנו אבק בעליות ובירידות.
אמנם העובדה שגם רכבת על אופניים אינה ידיעה מרעישה במיוחד, הרי עסקת בענפי ספורט רבים כל כך – אבל זהו סממן נוסף למיתוס שנוצר סביבך – שידיך היו בכל, לא הרפית אפילו לשבריר שניה מחוויות החיים, שהיו גדושים מאד, וכל מה שעשית, עשית בצורה מעוררת הערצה והתפעלות.
בדרך כלל לאחר לכתו של אדם נוצר סביבו מיתוס, זהו טבע האדם. אבל במקרה שלך, המיתוס והמציאות אחד הם!
אני זוכר את היום שבו התקשרת אלי, ושאלת אותי אם אני רוצה לשתות קפה בראש פינה? עניתי לך: "מה?" (בטח הערת אותי, כמו תמיד!) ענית לי: "שתי דקות אני אצלך, צא החוצה!" וכך גיליתי, יחד עם יתר החבר'ה, שלמדת לטוס! אין ספק שזו היתה הפתעה עבורי - אבל אילולא הייתי צריך לנחש מראש מי ממכרי לומד לטוס, אתה ללא ספק היית תשובתי הראשונה. וזו בדיוק הנקודה, אתה תמיד דחפת לחוויות חדשות, ללמוד דברים חדשים, בלימודים היית מצטיין (למרות שאת העובדה הזו למדנו רק לאחר לכתך) ובענפי הספורט השונים, בהם עסקת, תמיד הובלת! כל העובדות האלו הן עובדות מוצקות – לא מיתוס!
אך היתה בך תכונה נוספת, רוח צעירה של שובבות שתמיד הדליקה והאירה את המפגשים החברתיים! הבדיחות, ולעיתים ההקנטות, הפכו אותך למרכז העניינים!
השבוע ישבנו בורמן ואני אצל הוריך, ריקי ושמוליק, ושמוליק סיפר בדיחות ומתיחות שהוא וחבריו היו עושים בצבא - הסיפורים האלו הזכירו לי אותך, כי כך היית בדיוק – רציני כשצריך, ובכל יתר הזמן מעלה חיוך על פני סוביבך עם בדיחות, הקנטות ומתיחות. סביר להניח, שאפילו על דברי אלו היתה לך הערה או בדיחה.
זולדן, ללא ספק עברנו החברים כברת דרך מאז שעזבת אותנו, אך אתה תמיד בזכרוננו, מלווה אותנו בחוויותינו, כאשר אנו מדמיינים כיצד היית מעורר ומעצים אותן עוד יותר אם היית איתנו פה עכשיו!
שלך,
החבר'ה

משפחות זולדן ליבנד ושטיינברג היקרות ,רק מילים וכל המילים שבעולם הןלא יכילו את הרצון להפיג ולו במעט את הכאב ובחרתי ביום זה לאמר שהזכרון מערן זל" תמיד נמצא גם בקרבנו החברים והאוהבים שמחבקים אותכם כל יום מימות השנה ולעולם לא תהיו לבד ,ורק נותר לאחל שהעתיד בימי השנה החדשה יהיה רווי בדמעות של שמחה שיפיגו במעט את הכאב ויתחלפו לקולות של גיל ואושר באהבה"דוד רומק"

ערן, כל שנה יש טקס ואני לומדת עלייך המון, על מה שעשית ופעלת.היית ילד נבון ואהבת לנסות כל דבר...חבל שלא ראיתי אותך...אבל אני רואה בתמונות ואני רואה שאתה חכם ואוהב לנסות הכל גלישה,כדור סל,שחיה וטניס וכמו ששרה כתבה ולבסוף טייס.....